קרוב לרבע מהישראלים אומרים שהם ״מאוד סומכים״ על ראש הממשלה בנימין נתניהו. עוד כחמישית ״די סומכים״ עליו. ובסך הכל: 42%. כחמישית מהישראלים אומרים שיש להם ״אמון רב״ בכך שנשיא ארה״ב, דונלד טראמפ, יעשה את ״הדבר הנכון״ (שלא הוגדר בסקר מהו) בקשר ליחסי ארה״ב וישראל. לעוד 49% יש ״אמון מסויים״ שהנשיא ינהג כך. ובסל הכל: 67% שיש להם אמון בנשיא.
שנת 2025 היא שנה שבה האמון של ישראלים בנתניהו עלה קצת. שנת 2025 היא שנה שבה האמון של ישראלים בטראמפ ירד קצת. בשני המקרים – רק למיעוט מהישראלים יש נטייה לומר, אם בכלל יש להם אמון באחד מהשניים, שמדובר באמון רב. יש גרעין קשה של תומכי נתניהו שנותנים בו אמון רב. הוא לא גדל הרבה. זה גרעין עם קליפה קשה, או תקרה נמוכה. במקרה של טראמפ, התקרה לא היתה נמוכה, אבל ככל שהשנה מתקדמת, היא הולכת ומתנמכת. בינואר, כאשר טראמפ נכנס לתפקידו, שליש מהישראלים הביעו בו ״אמון רב״. שיעורם נחתך בשנה הזאת כמעט בחצי, וזה למרות שהשנה טראמפ עשה את הצעד שישראלים רצו יותר מכל כבר הרבה מאוד שנים: הוא הנשיא האמריקאי שהפציץ את תוכנית הגרעין של איראן.
אלה הנתונים שאיתם יוצא נתניהו לארה״ב, לפגישה עם הנשיא. אם תשאלו את נתניהו, הוא כמובן לא ישיב. אם תשלחו לו סקר, הוא כמובן לו יענה. אבל אם מותר לנחש: גם לראש הממשלה יש אמון מסויים בנשיא, אך לא אמון רב. טראמפ הוא נשיא הפכפך, שלפן, קפריזי, חם מזג, לא מסודר, נרקיסיסטי, פנטזיונר, שקרן, מרושע, כוחני, רודף כבוד. במפתיע, זה לא הפך אותו, עדיין, לנשיא כושל. במדיניות החוץ היו לו כמה הישגים. כמובן, הרבה פחות מכפי שהוא טוען שהיו לו. ומצד שני, הרבה יותר מכפי שהיו לקודמו. הישג חשוב ראשון: ארה״ב חזרה להיות מדינה שהעולם מאזין לה בתשומת לב ונאלץ להתחשב בתביעותיה. מי שלא מתחשב – נאמר, וונצואלה – לומד מהר שהמחיר עלול להיות גבוה מאוד.
במזרח התיכון טראמפ השיג עד כה את רוב מה שרצה להשיג. הוא הפגין כוח באיראן, בלי להסתבך במלחמה עם האיראנים. הוא עצר את המלחמה בעזה. הוא התקרב למדינות שירכשו מארה״ב מוצרים במחירים גבוהים. אף אחד לא מעז למרוד בו. אף אחד לא מעז להרגיז אותו. כאשר הוא דופק על השולחן, דרישתו נענית. לפחות למראית עין. מי שלא רוצה להיענות ברצינות, גורר רגליים, מחפש תירוצים, מערים מכשולים בלי להגזים, משתדל למשוך זמן. לטראמפ יש פתיל קצר: הוא נדלק מהר, הוא כבה מהר. מי שמושך זמן יכול לקוות שטראמפ יעבור במהרה לנושא הבא. עזה? והנה הוא כבר עסוק באוקראינה. רוסיה? והנה הוא כבר עסוק בוונצואלה.
מה אומר היום מודל הבחירות של המדד?
טראמפ ניער את היפנים: הם מבינים שאם לא יתעורר המטריה האמריקאים עלולה להתגלות כמטריה עם חורים. טראמפ ניער את האירופים: גם הם מבינים שיש בעיה עם המטריה. אם יצליחו לעבור מהבנה לפעולה זאת כבר שאלה אחרת. האירופים הקימו לעצמם מנגנונים שמקשים מאוד על מעברים מהבנה לפעולה.
וכן – הוא ניער גם את ישראל. שימו לב לדברים שנתניהו חוזר ואומר על הצורך של ישראל לדאוג לתחמושת שלה בעצמה. זה כמובן לקח מימי הנשיא ג׳ו ביידן, שעשה שימוש באספקת תחמושת בשיא המלחמה כדי לנהל מוושינגטון את המדיניות הישראלית. אבל הלקח הזה לא עומעם – להפך, הוא מתחזק – גם בימי הממשל הרפובליקני. טראמפ לא עצר תחמושת לישראל כדי לגרום לה לעשות כמצוותו. הוא לא נדרש לעשות זאת. נוכחותו מספיקה. וברקע אי אפשר שלא לשמוע את הקולות המתחזקים גם במפלגתו. למה דווקא ישראל, מה יש לנו לתמוך כך בישראל, האם אנחנו מרוויחים מהתמיכה בישראל, האם לא הגיע הזמן לצמצם את התמיכה בישראל. קולות כאלה תמיד היו במפלגה הרפובליקנית. אבל קולם נחלש בימיהם של הנשיא ג׳ורג׳ דבליו בוש ויורשיו, כמו ג׳ון מקיין ומיט רומני. כעת הם מתחזקים. ומטרידה במיוחד האפשרות שסגן הנשיא, ג׳יי די ואנס, מזדהה איתם, יותר מאשר עם הקולות האוהדים לישראל, כמו זה של שר החוץ, מרקו רוביו.
כל ניסיון לנחש מראש מה יקרה בפגישתם של טראמפ ונתניהו נדון לכישלון. כלומר – אפשר לנחש. ומכלל הניחושים שיהיו – מישהו או מישהי בודאי יתבררו כמנחשים נכונה. אבל כמו במקרה של הגרלת המיליארד וחצי בלוטו האמריקאי, ניחוש הוא ניחוש. הוא לא תחזית. הוא לא ידיעה. ייתכן שטראמפ יזרום עם נתניהו, ויתמקד באיום האיראני. ייתכן שלא יזרום איתו, ויתעקש לדבר בעיקר על השלב השני בעזה. ייתכן שיהיה אוהד ואמפתי, ואפילו ייתן לראש הממשלה איזו מתנה פוליטית לקראת שנת בחירות. ייתכן שיעמיד תביעות שיסבכו אותו פוליטית.
נתניהו יוצא לפגישה עם טראמפ בגישה ספקנית – בצדק – ביחס לאפשרות לממש את השלב השני בתוכנית הנקודות של טראמפ לעזה. הוא רוצה לדבר על איראן, גם משום שהאיום מאיראן חשוב יותר, גם משום שהדיבור על איראן נוח יותר פוליטית, וגם משום שכל דיבור נוסף ונחוץ על איראן הוא פחות דיבור מיותר על עזה.
לטראמפ יש תוכנית לשיקומה של עזה. זו תוכנית לא מעשית, לא סבירה. סיכויי הצלחתה קטנים. סיכויי ההסתבכות לא מבוטלים. פנטזיה רומנטית של אנשי עסקים שוחרי טוב אבל קצת מגלומנים. המצגת האמריקאית של התוכנית לשיקום עזה נראית כמו מצגת שיצאה ממשרדו של שמעון פרס, אי שם בשנות התשעים המוקדמות. רק מפחד זעמו של טראמפ הישראלים לא מתייחסים אליה כאל סוג של בדיחה.
לנתניהו אין תוכנית לשיקום עזה. הוא לא שוגה באשליות. אין מי שיפרק את חמאס מנשקו. את זה לא יעשו גם מאחזי נח״ל ברצועה (ורחמנות על נתניהו, שאיבד את רון דרמר והרוויח את ישראל כץ). התוכנית של נתניהו – התוכנית של ישראל – היא סוג של סטטוס קוו בטחוני ומדיני, מלווה בשיקום איטי, מבוקר, שיאפשר לפלשתינים בעזה מגורים במשהו שאינו אוהלים בלבד. לאלטרנטיבה היחידה שיש כמה ישראלים מעשיים שמצדדים בה, שהיא כניסה של הרשות הפלשתינית לעזה, אין התכנות פוליטית.
המפגש בין נתניהו לבין טראמפ הוא גם מפגש בין תוכנית לא-טובה לבין אין-תוכנית. הפסיכולוגיה של בני אדם בכלל ושל מנהיגים בפרט מלמדת שבמקרים כאלה הנטייה היא לבחור בתוכנית. כמו שאומרים האמריקאים: אי אפשר לנצח משהו עם שום דבר.
התיאוריה של המלחמה: אם לא תקראו איך תדעו?
