שננסה להגן על הצעת החוק הממשלתית שאמורה להאריך את הפטור מגיוס לחרדים? תשאלו: למה שננסה להגן עליה? נשיב: כדי לבחון האם יש משהו בהצעה הזאת שאינו תרגיל בהישרדות פוליטית.
הנה, ננסה: העלאת גיל הפטור עד גיל 35 עשויה – תיאורטית – לגרום למישהו שלא כל כך רוצה ללמוד לעשות את החשבון הבא. להיות תקוע בישיבה כל כך הרבה שנים אני לא רוצה. אולי מוטב לי להתגייס עכשיו, למסלול בניחוח חרדי, ולצאת ללימודים ועבודה בעוד שלוש שנים. תשאלו: האם זה יכול לקרות? התשובה: תיאורטית, כל דבר יכול לקרות. תשאלו: האם משהו בניסיון העבר מלמד שזה צפוי לקרות? התשובה: לא. ניסיון העבר מלמד ההפך.
מי יודע זאת טוב מכולם? ההנהגה החרדית. בדיוק בגלל זה הפוליטיקאים שלהם תומכים בהצעה. הם אלה שתמיד התנגדו להצעה הגיונית הרבה יותר – להוריד את גיל הפטור. היו הצעות כאלה, לפטור כל חרדי משירות כבר בגיל 18 בלי קשר ללימודים בישיבה. זה יאפשר להם בחירה אמיתית. כמובן, גם אלה הצעות בעייתיות מאוד, כי הן ירחיקו את המטרה של שוויון, ולא יקרבו את המטרה של גיוס. אבל הם לפחות ישיגו את המטרה של בחירה. כך נדע מי באמת רוצים ללמוד, ומי רוצים ללמוד משום שזו הדרך היחידה עבורם להשיג פטור. וכאמור, בדיוק לזה המנהיגות החרדית מתנגדת. למה היא מתנגדת? מתוך חשש שהרבה מאוד צעירים יעזבו את הישיבות, ומתוך הבנה שהתרת הקשר בין פטור לבין ישיבה יפרק את מבנה השליטה של המנהיגות בצעירים החרדים.
למה ההצעה להעלות את גיל הפטור נטולת הגיון? משום שלא תעלה משמעותית, אם בכלל, את שיעור המתגייסים – וכן תעלה למשק הרבה מאוד כסף. היא תחייב אתכם, ואותי, לממן עוד שנים ארוכות של לימודים בישיבה לחבורה של אלפי בטלנים. היא תחייב את הבטלנים להישאר בבטלנותם, כלומר, לא לצאת לעבודה, כלומר, לא רק שהם יעלו למשק, הם גם לא יתרמו למשק. למעשה, הממשלה מעלה הצעה שלא רק שאינה פותרת בעיה – החרדים לא מתגייסים – היא מוסיפה עליה בעיה נוספת – החרדים, שגם כך עובדים פחות, יעבדו עוד פחות.
האזינו: שעה של שיחה על חייזרים
קיראו: הספר החדש של מיכה גודמן
הממשלה תטען שגיוס חרדים בטווח המיידי זה יעד לא ריאלי. בזה היא צודקת. מי שמדמיין אלפי חרדים בלשכת הגיוס, פושטים שחור ולובשים ירוק, חי במציאות מדומה. גיוס חרדים יכול לבוא רק במסגרת של תהליך. אבל התהליך מוכרח לכלול את הצעדים הבאים:
1. ביטול ההסדר העקום שהמדינה מקיימת. ביטול מלא, מוחלט, שלו. הסדר תורתו אומנותו לא צריך רפורמה, הוא צריך להיזרק לפח האשפה של ההסדרים הגרועים. למה? כי הוא הסדר גרוע מכל בחינה. בכל מה שקשור לתועלת למדינת ישראל אין לו אפילו יתרון אחד מוכח שאפשר להצביע עליו.
2. הקמת מסלולים מותאמים לחרדים בצה״ל. וגם את זה צריך לעשות בלי להגזים. בלי להבטיח לחרדים, כמו שחלקם דורשים, ש״מי שנכנס חרדי ייצא חרדי״. למדינה אין חובה לנפק לחרדים תעודת אחריות כזאת. היא לא מבטיחה לחילוני שמי שנכנס חילוני ייצא חילוני, ולא מבטיחה לחובב החתולים שמי שנכנס חובב חתולים ייצא חובב חתולים, ולא מבטיחה לבעל עור הפנים החלק שייצא עם עור פנים חלק. צה״ל צריך לאפשר לחרדי להישאר חרדי, אבל לא להבטיח את זה. החרדי הוא אדם אוטונומי. ראוי לכבד את בחירתו. ראוי להתייחס אליו כאל פרט ולא כאל פריט ששייך לאיזה בוס מסתורי בבני ברק, שצריך להחזיר לו את הציוד ללא פגם.
3. סל של הטבות למי שמשרתים, וסל של מניעת הטבות ממי שלא משרתים. וזה צריך להיות סל מגוון, שיש לו השפעות לטווח ארוך. סל שייתן יתרון ברור למי שמשרתים על פני מי שלא במרוץ החיים.
וזהו. אחר כך צריך לחכות. לא שנה, אלא עשור. צריך לתת לתהליך חברתי להבשיל, צריך לתת למשמעותיות לחלחל, צריך לתת להלם הראשוני לעבור. ממשלה, ועוד ממשלה, ועוד אחת, עד שיובן שזה המצב, ואין דרך חזרה. כמו שקרה – להבדיל כמובן, כי זה עניין קל – עם שעון הקיץ. זוכרים שפעם היו כאן ויכוחים עם החרדים על שעון הקיץ, כל שנה מחדש? השבוע נזיז את השעון בלי ויכוח. כבר יותר מעשור שמזיזים אותו, ונדמה שכולם הבינו: אין דרך חזרה. זה השעון. כך צריך גם להיות עם תורתו אומנותו: ביטול, בלי דרך חזרה.
כל הצעה שלא עונה על התנאים שהוצגו כאן, היא הצעה שצריך לחשוד בה. כל מה שאינו ביטול של ההסדר, הוא משיכת זמן, עד הפעם הבאה שלחרדים יהיה מספיק כוח פוליטי כדי להחזיר את התנאים למה שהיו בעבר. כמובן, זה בדיוק מה שהממשלה מנסה לעשות: למשוך זמן. ההצעה שלה, להעלות את גיל הפטור, מופרכת מעיקרה. אבל היא תאפשר לה לטעון בבית המשפט שהנה, בקרוב יהיה חוק חדש, עם קריטריונים, עם מכסות, עם סנקציות. עם כל הדברים שכבר היו ולא שינו שום דבר. הממשלה תבקש דחייה מסוף מרץ ליוני. ועד יוני – מי יודע מה יהיה. אולי תאריך לבחירות, אולי מלחמה בצפון, אולי יבוא משיח. אולי ייווצרו התנאים לדחייה נוספת.
יש בממשלה, ויש בקואליציה, לא מעט שרים וחברי כנסת הגונים שמבינים את כל זה. יש בהם לא מעטים – הרבה יותר מהארבעה שצריך כדי למנוע רוב מהרעיון ההזוי שמונח על השולחן – שמתנגדים להצעה שרקחו נציגיו של ראש הממשלה עם נציגי ההנהגה החרדית. בשיחות שאינן לפרסום הם אומרים דברים כמו: ״ברור שלטווח ארוך זה לא טוב״. או: ״באופן כללי אני לגמרי מסכים שזה לא מתאים״. דבר אחד הם לא אומרים: נצא נגד הממשלה, נצא נגד הקואליציה, לא נאפשר את התרגיל הזה.
מדוע אינם עושים זאת? כי הם פוליטיקאים, שדואגים לקריירה הפוליטית שלהם. וזה דבר טבעי. מי שמצפה מפוליטיקאים לא לנהוג כמו פוליטיקאים הוא אדם לא ריאלי. ומצד שני – לאזרח המצוי יש בכל זאת סולם מוצדק של ציפיות המותאמות לגודל ההחלטה והשעה. החלטות קטנות שמתקבלות בגלל שיקולים פוליטיים – איזה מינוי של חצי אידיוט מפלגתי לשגריר במדינה לא חשובה – זה לא נעים לעין, אבל נסבל במסגרת הפוליטיקה. מינוי של אידיוט גמור לשגריר במדינה מאוד חשובה – זה כבר פחות מתקבל על הדעת, למרות השיקול הפוליטי. וכך, ככל שעולה חשיבותו של הנושא, יש ציפייה שירד משקלו של השיקול הפוליטי לעומת משקלו של השיקול הענייני.
בהחלטה להעלות את גיל הפטור הממשלה מפרה את הציפייה הזאת באורח בוטה. כל כך בוטה, שאפשר כמעט לברך עליו. כי כמו שלמדנו לאחרונה, יש סוג של משברים שמייצרים רגע של בהירות. אז הנה עוד אחד כזה: הממשלה בחרה בנתיב שמצייר לנו תמונה בהירה של מה שמצפה לנו אם תישאר בשלטון. עכשיו, הבחירה בידינו.
