בלי וטו אמריקאי: ככה נראה צודק ולא חכם

עד דצמבר 2023, ארה״ב הטילה וטו למען ישראל 45 פעמים. זה מתוך סך הכל וטואים שהטילה שמספרם 89 כלומר, יותר ממחצית הצבעות הוטו שלה הן לטובת ישראל. הפעם הראשונה הייתה ב-1972, בעניין לבנון. הפעם האחרונה לפני חודש בערך. אבל ארה״ב מעולם לא התחייבה להטיל וטו בכל מצב ולטובת כל מה שישראל חפצה בו. הצבעתה היום – שבפועל היתה הימנעות מהצבעה שמשמעותה הצבעה בעד – היא חריג אך לא תקדים. בשנת 2016, ממשל ברק אובמה היוצא עשה דבר דומה: הוא נמנע מוטו על החלטת גינוי להתנחלויות. בישראל הטמפרטורה עלתה לרתיחה. נתניהו כעס, יאיר לפיד המהם נזיפה, בהתנחלויות התקבלה הוכחה ניצחת שאובמה ״אנטישמי״, כפי שכמה מנהיגים ישראלים אמרו.

אובמה לא היה אנטישמי. אבל בהחלט נקט בפעולת ענישה שנועדה להפגין את מורת רוחו מממשלת ישראל. גם ג׳ו ביידן אינו אנטישמי, וגם אצלו מדובר בפעולת ענישה שנועדה להפגין את מורת רוחו מממשלת ישראל. פעולת ענישה – ופעולת אזהרה: יותר מדי ניסיונות עשו האמריקאים לרסן את ישראל, לשכנע אותה להכניס עוד סיוע הומניטרי, לגרום לה לדון בתוכנית ליום שאחרי. יותר מדי ניסיונות שנתקלו במשיכת כתף קצת מזלזלת. ונכון – ממשלת ישראל בסך הכל צודקת בטענתה שיהיה קושי לנצח בעזה בלי להיכנס לרפיח. ונכון – ממשלת ישראל בסך הכל צודקת בהנחתה שהרעיון של שיחות על ״שתי מדינות״ בעת הזאת הוא קצת הזוי. בסך הכל צודקת – ובסך הכל לא חכמה.

ההימנעות של הממשל במועצת הבטחון אינה עונש חמור. היא רק תזכורת כואבת. תזכורת למאזן הכוחות האמיתי בין אימפריה לבין מדינה שחוסה בצילה של האימפריה. לא רפובליקת בננות כמובן, צריך למצוא לזה שם אחר, כדי שיהיה ברור שזה לא הדבר המעליב ההוא. ומצד שני, גם לא בדיוק מדינה נטולת מגבלות. ישראל אינה שוות כוח ומעמד לאמריקה. מצער, אבל זה המצב. ישראל גם אינה מדינה רבת כוח כרוסיה, שיכולה לעמוד בלחץ אמריקאי כבד, ולשלם מחיר יקר, אבל לא להיכנע. למה ישראל אינה אמריקה? כי היא נסמכת על אמריקה ואמריקה לא נסמכת עליה. למה ישראל אינה כמו רוסיה? כי לישראל יש אויבים שינצלו הזדמנות לפגוע בה, עד כדי כיבוש וטבח, מה שאין לרוסים. הם יכולים להיחלש ולהיחלש, ועדיין אף שכנה לא תפלוש אליהם.

והנה – זאת הייתה תזכורת. לנתניהו, זו תזכורת שביידן הוא הנשיא, ולא טראמפ של 2016, ועדיין לא טראמפ של 2024. לביידן צריך לדבר, את ביידן צריך לכבד, עם ביידן צריך להתפשר. גם כשהוא מציג דרישות לא נוחות לישראל. גם כשאין ברירה אלא להתנגד לדרישות שלו. וזאת תזכורת גם לשרי ממשלה כמו סמוטריץ׳, שהאנגלית שבפיהם לא מספקת כדי להבין מהי אמריקה, מה כוחה, וכמה ישראל צריכה להיזהר בכבודה. שחזרו את השבועות האחרונים לאחור, ותבינו שזאת אפילו לא הייתה תזכורת ראשונה. האמריקאים ניסו בקטן, כשהטילו כמה סנקציות על כמה מתנחלים. אלא שישראל רק זעפה ומשכה בכתפיים. את המדיניות לא שינתה. האמריקאים רמזו, אמרו, התראיינו, נפנפו באצבע. בישראל נרשמה התרגשות ברמה בינונית. נו, אז אמרו.

מי שחשב שביידן ימחל על כבודו, ויאפשר לנתניהו להציג אותו, את ביידן, כסמרטוט חסר אונים ואת נתניהו כקיר ברזל של התנגדות ישראלית גאה, לא מבין את ביידן, ולא מבין את וושינגטון. זו עיר שמדברים בה בשפת הכוח. זו עיר שבה החלש נדחק הצידה. ביידן, העומד בפתחה של מערכה פוליטית קשה, יכול להרשות לעצמו הרבה דברים, אך אינו יכול להרשות לעצמו להיראות חלש. יועציו כבר עשו את התחשיב: אם יפסיד בבחירות, זה לא יהיה בגלל העדר תמיכה בישראל – אם כבר, בגלל עודף תמיכה בה – וסביר להניח, שבלי קשר אליה. עם כל הכבוד לנו, רוב הבוחרים באמריקה לא מתעניינים עד כדי כך במה שקורה בעזה, ומי שכן, כבר הבטיחו את קולם לאחד משני המועמדים.

מה הלאה? נתניהו עשה את השריר שלו, לטובת הכבוד הלאומי. הוא משאיר את רון דרמר ואת צחי הנגבי בבית. זה החלק הקל. אחריו, צריכות לבוא החלטות שיש להם משמעות גדולה יותר: האם להיכנס לרפיח, ומתי, וכיצד, ואיך להתמודד עם החלטה חריפה יותר של מועצת הבטחון שעלולה לבוא, ואיך עם צעדים מעשיים של עיכוב משלוחי תחמושת, או של הטלת סנקציות על עוד אישים וגופים, או של הקפאת מגעים עם גורמי ממשל. כמובן, ישראל היא מדינה חזקה, ובלית ברירה, בקרב על החיים, יש בארסנל הכלים שלה כל מיני צעדים שיכבידו גם על האמריקאים, ויש לה אפשרויות לפעול בלי רשות מהם. העניין הוא שגם האמריקאים מבינים, וגם הישראלים מבינים – ואם לא מבינים אזי בקרוב יבינו – שהוויכוח עם האמריקאים אינו ברמה שמצדיקה החלטה של ישראל לשלם את המחיר הכבד של מעבר ממעמד של מדינה לגיטימית למעמד של מדינה מצורעת. ונכון, גם לטובת דרום אפריקה של ימי האפרטהייד הוטל הוטו, פעם ועוד פעם ועוד פעם. אבל כדאי לזכור איך זה נגמר.