אם תחפשו ברשת החברתית הקרובה למקום מגוריכם, לא תצטרכו להשקיע מאמץ גדול כדי למצוא איזה פוסט, או תמונה, או סרטון, של חרדי במדים. פעם זה יהיה הבן של אריה דרעי, פעם עיתונאי מוכר, פעם קבוצה צוהלת. לחלק מהפרסומים יוצמדו הבטחות מרעישות בנוסח ״העולם משתנה״, ״משהו מתחיל לזוז״, ״החרדים מוכיחים שגם הם בסיפור״, וכל מיני כאלה. תלוי בפיד שלכם, מן הסתם תתקלו גם בהודעות מרירות-חמוצות מהסוג ההפוך. ״עובדים עליכם בעיניים״, ״עושים לכם תרגיל ביחסי ציבור״, ״שבועיים בצבא זה לא שירות״, וכדומה.
מי צודק? הלוואי וכבר הייתה תשובה. בשלב זה, אלה צודקים ואלה צודקים, בכפוף לשלושה דברים: עד כמה אתם נוטים להיות אופטימיים, מה רמת הציפיות שלכם, ומה יהיו ההתפתחויות העתידיות. כך שתחזית מפורשת לא תהיה כאן, אבל סימני דרך לזיהוי תהליכים יהיו גם יהיו.
נפתח במובן מאליו: טוב לראות חרדים במדים. זה טוב מכמה סיבות. קודם כל, משום שזה מנרמל תופעה שצריכה להתרחב. החרדים יתרגלו לראות, אנחנו (הלא חרדים) נתרגל לראות. זה יוריד את רמת המתח החברתי, ויעלה את הסיכוי שצעירים חרדים ירגישו שזה בסדר, שאם ההוא יכול אז גם אני יכול.
נמשיך במובן מאליו: שבועיים שירות זה לא צבא. זה לא שוויון בנטל, זה לא גיוס אמיתי. בתור התחלה מהוססת אולי אפשר לקבל את זה וגם לשמוח על זה, בתור משימה שהושלמה זה מגוחך. החרדים במדים (ואני מכליל כמובן) לא נכנסים לעזה, לא מתמרנים, ובאופן כללי תרומתם חשובה מורלית אך דלה מעשית. במקרה הטוב, הם מכשירים את עצמם לחיי מילואים שגם בהם ימלאו תפקידים משניים בלבד.
מה הלקחים שלכם ממתקפת אוקטובר? בואו להשיב על סקר עמדות חדש
מכאן צריך לחתור לבירור הסימנים המעידים על מה שיקרה בעתיד.
סימן ראשון: יש קצת יותר מדי יחסי ציבור סביב האירוע הלא-גדול הזה. ואני מסגיר כאן כמובן חשדנות קלה. ברור שמי שחושב שמדובר באירוע גדול צריך להפנות אליו זרקור גדול. אבל מי שקצת חשדן עלול בהחלט לתהות האם יחסי הציבור הם תוצר הלוואי או המטרה העיקרית. הגיוס של חרדים מוכרים, וההבלטה שלו, נראה לפעמים כמו שסתום לשחרור לחץ. ברור שהחברה הישראלית ממוקדת בחייליה, ברור שהחרדים בולטים כמי שאינם משרתים, ברור שהבולטות הזאת, בזמן הזה, לא נוחה להם – לא רגשית ולא תועלתית – ולכן ברורה התועלת במצגת מרשימה של גיוס רעשני.
סימן שני: הרעש והבולטות של קבלת הפנים מן הסתם חודרים גם את חומת המבצר החרדי. החיילים החרדים במדים מחובקים, מקבלים תשואות, וזה בטח נעים. יפה לראות את החברה הישראלית מקבלת את החיילים החרדים בסך הכול בברכה ובשמחה. יפה לראות ניסיון מגומגם להתמודד עם בעיה ותיקה תוך כדי משבר חברתי גדול. משברים הם הזדמנות לתיקון בעיות. המשבר של ה-7 באוקטובר זעזע את כולם, כולל את החרדים. הוא מייאש בהיבטים רבים, ונוטע תקווה בהיבטים אחרים. רק דמיינו שבעקבות המשבר הזה באמת יתברר שהרבה אתגרים אחרים של ישראל פשוט באו על פתרונם, והוזזו הצידה לטובת שיתוף פעולה לשמירה על חיי כולנו. אמן.
סימן שלישי: החרדים שמתגייסים מבוגרים. זה אומר שהעמדה המסורתית של החברה החרדית לא השתנתה במילימטר. אף בחור לא עוזב את הישיבה כדי להתגייס. אף בחור לא מבטל את תלמודו כדי להתגייס. כאן טמון וויכוח העקרוני, ששום חרדי מבוגר במדים לא יוכל להסתיר: האם לימוד בישיבה שקול בחשיבותו לשירות צבאי, ועל כן מחייב מתן פטור לכל מי שמעדיף את הלימוד על פני השירות. הטענה הזאת לא נסדקה ברמה העקרונית – אבל אפשר לומר שלסדוק אותה ברמה העקרונית זה מאבק מיותר, כי המנהיגים החרדים לא יכולים לומר לפתע שגיוס חשוב מלימוד. אלא שהבעיה היא, שהטענה הזאת גם לא נסדקה ברמה המעשית – כלומר, אנחנו עוד לא רואים מצב שבו הטענה נשארת על כנה אבל בפועל צעירים חרדים יוצאים מהישיבה להתגייס. כל עוד זה לא קורה, גיוס חרדים יישאר קוריוז שנוגע לבחורים שכבר עברו כברת דרך, שכבר יש להם חיי עבודה, משפחה, ושכל מה שנותר להם הוא להתגייס להכשרה מקוצרת שהיא יותר מכלום, אבל הרבה פחות מהשאר.
סימן רביעי: שימו לב לסקר של ד”ר נחומי יפה וצוות חוקרי מכון נתוני אמת. יש להם שיטה ייחודית לעריכת סקרים בחברה החרדית, שעל המתודולוגיה שלה אולי נכתוב פעם. אבל מה שמעניין זו העובדה שהצוות שלה השווה שני סקרים עם אותן שאלות וזיהה שינוי. יש קפיצה משמעותית בשיעור הגברים החרדים שאומרים ״עלי לתרום למאמץ הצבאי של מדינת ישראל״ (ל-51%). יש קפיצה משמעותית בשיעור מי שאומרים שעל ״הציבור החרדי״ למצוא דרך ״לתרום למאמץ מלחמתי״. אלה כמובן חדשות טובות, שבצידן כוכבית. כי כאשר הוצגו שאלות לא על עצם התרומה אלא על סוג התרומה החרדית, התבררו הנתונים הבאים: 88% ציינו שעל החברה החרדית להצטרף לתפילות להצלחת המערכה. 65% אמרו שהחרדים צריכים לסייע למשפחות החיילים. 36% שעל החברה החרדית להצטרף למערך תמיכה לוחם. 17% ציינו שלדעתם על החרדים להתגייס לצה”ל. למעשה, רק 20% מהמשיבים הביעו נכונות להצטרף למערך התמיכה הלוחם ורק 9% השיבו שהם מוכנים להתגייס.
מכאן, כמובן השאלה היא זו שהצגנו בתחילה: כמה אתם אופטימיים, מה הציפיות שלכם, ולאן יתפתחו הסימנים שהצגנו כאן. יש שיאמרו – מצוין, יעשו החרדים את הדברים שהם מוכנים לעשות, וזו תהיה תרומתם החשובה, שאולי גם תוביל לדברים אחרים. יש שיאמרו – זה לא מצוין בכלל. ישראל צריכה חיילים על הגבול, ולא חרדים שמתפללים לשלומם, או מטפלים במשפחותיהם. ובמילים אחרות: מי שמציב רף גבוה, ימצא בנתונים, במקרה הטוב, סימן כלשהו של סיכוי לשינוי, אבל לא את השינוי עצמו.
