הנה הרשימה. 12 ראשי ממשלה, מדורגים על ידי מדגם מייצג של הציבור הישראלי. כל ראש (או ראשת) ממשלה קיבל אחד מחמישה ציונים מכל מדרג ומדרגת. מ״גרוע במיוחד״, דרך ״לא טוב״, ״ממוצע״, ״טוב״ ו״מעולה״. את התחשיב הסופי עשינו מקרב בעלי הדעה. כלומר, בלי להתחשב במי שאמרו ״לא יודע/ת״. זה נתון משמעותי משום שיש כמה ראשי ממשלה שחלק משמעותי מהציבור פשט לא יודע מה לומר עליהם. בולט במיוחד משה שרת, שכיהן זמן קצר, ודי מזמן. גם על לוי אשכול כרבע מהמשיבים לא יודעים מה לומר. וכפי שאפשר לראות בטבלה, העדר ידיעה עשוי להיות סימן טוב. אשכול מדורג שלישי, אחרי בן גוריון ובגין. אולי בזכות מלחמת ששת הימים. שרת מדורג שישי, לא ברור למה. נדמה לי שבמקרה שלו, בעיקר בגלל שאף אחד לא ממש זוכר. לכן או שכותבים לא יודע, או שנותנים ציון חצי-חיובי. למה לומר משהו רע על מי שאינך זוכר, ושהיה ראש ממשלה בתחילת ימי המדינה?ֿ
אם גם אתם רוצים להשתתף ולדרג את ראשי הממשלה, אתם מוזמנים בהחלט לעשות זאת. לחצו כאן.
את הרשימה הזאת הצגנו הערב אצל רומי נוימרק, בחדשות של מוצאי יום העצמאות. היא מבוססת על סקר המדד, שהשתתפו בו 1400 משיבים, והוא שוקלל וסוכם בעזרת היועץ המדעי של המדד, פרופ׳ קמיל פוקס, והאנליסט נח סלפקוב.
על הרשימה הזאת אמרנו בטלוויזיה כמה דברים, בקיצור נמרץ, שנרצה להרחיב אותם קצת כאן.
הערה ראשונה: זה איננו בדיוק ״פסק הדין של ההיסטוריה״. קודם כל משום שלא לגמרי ברור מי מוסמך לקבוע מהו פסק הדין של ההיסטוריה. האם קובעים אותו מומחים ופרשנים, היסטוריונים ואנשי מדע המדינה, או שמא קובע אותו הציבור הרחב, באיזה תהליך מתגלגל ולא לגמרי ברור? כך או כך, ישראל היא מדינה צעירה מאוד, ואת ראשי הממשלה שלנו רבים עוד זוכרים. אני זוכר לאחור את כל ראשי הממשלה עד גולדה מאיר. הורי זוכרים עד בן גוריון. כלומר, דירוג של בני דורנו עודו בתווך שבין היסטוריה לבין אקטואליה. ראשי הממשלות שלנו אינן דמויות מעבר מאובק, הן דמויות מחיינו ממש, מההווה.
האם ההערכה שאנחנו רואים כאן היא גם זו שתישאר? לא בטוח. הארי טרומן סיים את תפקידו כנשיא ארצות הברית, כאשר הבין שאין לו סיכוי לזכות בעוד כהונה. הציבור חשב שהוא היה נשיא גרוע. אל עם השנים החלה כהונתו להיראות באור בהיר יותר ויותר, עד שהיום הוא נחשב לנשיא משמעותי, אחד מהמוצלחים יותר. הנשיא לא השתנה, הפרספקטיבה השתנתה. גם הפרספקטיבה של הדורות הבאים אחרינו תהיה שונה מזו שלנו. תכף ניתן דוגמאות אפשריות למה שזה יכול לגרום.
הערה שניה תהיה על בנימין נתניהו. נתחיל ונאמר, שנוסח השאלה על נתניהו מעט שונה מנוסח השאלות על שאר ראשי הממשלה. עליו שאלנו כך: ״אם יתברר שראש הממשלה בנימין נתניהו לא ממשיך בכהונתו, ובלי קשר לשאלה אם הצבעתם עבורו או לא, איך הייתם מסכמים את תפקודו הכולל בשתיים עשרה השנים שבהן כיהן כראש ממשלה״. על האחרים שאלנו בפשטות: ״מה דעתכם, ככל שאתם מכירים ויודעים, על ראשי הממשלה הבאים״. במילים אחרות, כבר מנוסח השאלה ניתן ללמוד שנתניהו אינו כשאר ראשי הממשלה. אותם אנחנו זוכרים – אתו אנחנו עוד חיים. עליהם, אנחנו מביטים במראה אחורית, אותו אנחנו עוד רואים דרך השמשה הקדמית.
הדירוג שלו בסך הכל טוב. בטח בהתחשב בעובדה שזה הרגע שוב לא הצליח לנצח במערכת בחירות, ושברור, מתוצאות הבחירות ומסקרים רבים, שרוב הציבור חושב שהגיע זמנו להיפרד מהכיסא. למעשה, מהסקר שלנו ניכר בבירור שגם חלק ממי שאינם רוצים עוד בנתניהו מבינים שכהונתו הארוכה, כתריסר שנים עד כה, הייתה משופעת לא רק בכישלונות, אלא גם בהישגים לא מבוטלים. ונכון, כאשר בודקים את הדירוג בפריזמה של אידיאולוגיה, מגלים במהרה שכמחצית מהישראלים שמגדירים את עצמם ״שמאל״ מדרגים את נתניהו כ״גרוע במיוחד״. אבל כחמישית מהם מדרגים אותו כממוצע או טוב. ובכל מקרה, מצביעי השמאל הם קבוצה מאוד קטנה. ממצביעי המרכז יותר מארבעים אחוזים כבר מדרגים את נתניהו ממוצע ומעלה (כלומר, ממוצע, טוב, מעולה).
הערה שלישית ואחרונה מחזירה אותנו לשאלת הפרספקטיבה. הביטו שוב בדירוג המלא. בחמישיה הראשונה יש שני ראשי ממשלה מהעבר הרחוק, בן גוריון ואשכול, ושלושה ראשי ממשלה מובהקים של הימין: בגין, שמיר, נתניהו. העובדה הזאת מעידה על הרכב אוכלוסיית ישראל ועל האידיאולוגיה השלטת בזירה הפוליטית שלנו יותר מאשר על התפקוד של ראשי הממשלה כפי שהיה נשפט בעיניים של מקצועני הנהגה וניהול. המשקפת של אזרחי ישראל – לא כולם כמובן, אבל רובם, היא משקפת שמכוונת ימינה. זו הפרספקטיבה שלהם. לכן, את מי שהם זוכרים היטב, כלומר, ראשי הממשלה של שניים-שלושה העשורים האחרונים, הישראלים מחלקים לשתי קבוצות. ראשי הממשלה מהימין, שפעלו נכון, וראשי הממשלה שלא מהימין, שהאידיאולוגיה והמדיניות שלהם סתרה את רצונותיו של רוב הציבור.
כך, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט, ולפניהם גם פרס ורבין, נדחקים אחורה בדירוג. רבין ופרס הם אנשי אוסלו. זו מדיניות שיש לה בעיני הציבור תדמית רעה. ברק הוא איש קמפ דיוויד, שבכהונתו באה האינתיפאדה השנייה. שרון היה ראש ממשלה מאוד פופולרי, אבל פעולתו המרכזית – ההתנתקות מעזה – נתפסת היום בעיני חלק ניכר מהציבור ככישלון, אידיאולוגי ומעשי. אולמרט רצה לוותר לאבו מאזן על עוד שטחים, ולעבור מהתנתקות להתכנסות. זוכרים את תוכנית ההתכנסות? זו הייתה תרנגולת שלא הספיקה להצמיח כנפיים, אבל הותירה את אולמרט מכוסה בזפת ונוצות. גם הוא וגם שרון באו מהימין ועזבו את התפקיד עם תדמית של שמאל. במקרה של שרון, ספק אם מוצדקת. אבל אנחנו לא בעניינים של צדק, אלא של דירוג. וכאשר הציבור הישראלי, הנוטה לימין, מדרג את שרון, בעל תדמית הכבר-לא-ימין, הוא מדרג אותו נמוך למדי. הנה, בדיוק ההפך ממה שקרה לטרומן. ראש ממשלה שסיים את תפקידו (בנסיבות טרגיות) כשהפופולריות שלו גבוהה, ומוצא את עצמו, עשור וחצי לאחר מכן, כשהערכת ביצועיו יחסית נמוכה.
וכאמור, כל זה יכול להשתנות עם השנים. אולי עמדות הציבור יזוזו לשמאל. אולי אירועים גלובליים יוכיחו שמישהו צדק (בגין והפצצת הכור בעיראק) ויוסיפו לו נקודות, או שמישהו טעה (ברק והמשא ומתן עם סוריה) ויורידו לו נקודות. אולי עם הזמן ייטלו ההיסטוריונים את ההובלה. הציבור כבר לא יזכור, הוא ייאלץ להסתמך על המומחים, ואלה ידרגו אחרת, ויעריכו אחרת, את פעולות המנהיגים. כך או כך, זה יהיה תהליך מעניין. שווה לחכות לדירוגים הבאים.
וכאמור: אם גם אתם רוצים להשתתף ולדרג את ראשי הממשלה, אתם מוזמנים בהחלט לעשות זאת. לחצו כאן.
:ואתם מוזמנים גם לקרוא את שני המאמרים הקודמים בסדרת שבוע העצמאות
