ביום שני הבוחרים של איווה יצאו לבחור את מנהיג העולם החופשי. או לפחות ירגישו כך. הם מודעים מאוד למעמדם כמי שמצביעים ראשונים באמריקה. תמיד ראשונים. תפקידם, בעיני עצמם, הוא לסנן את הבלתי ראויים, או כמו שבוחר אחד שראיינתי באיווה לפני כמה שנים הגדיר זאת: “לתת לאמריקה הזדמנות להבין מי באמת חשוב במרוץ הזה”.
האם ישראלים יותר מדי רוצים לנצח?
האזינו: בחירות באיווה למיטיבי לכת
בהסכת שהקלטתי לפני כמה ימים (למיטיבי לכת שרוצים שעה וחצי על הבחירות באיווה), השתמשתי בבדיחה של מועמד לנשיאות שכבר הלך לעולמו. אחד מהפוליטיקאים הכי בולטים של שני העשורים הקודמים באמריקה. בנאומי הבחירות שלו הסנטור הרפובליקני מאריזונה ג’ון מקיין, שהתמודד מול ברק אובמה ב-2008, נהג לצטט בדיחה של מו אודל, שבעצמו התמודד על הנשיאות בבחירות של 1976. זה הולך בערך כך: איש אחד מניו המפשייר שואל את החבר שלו מה הוא חושב על אודל. החבר משיב: “לא יודע, פגשתי את המועמד הזה רק פעמיים”.
זהו, זאת הבדיחה. היא אמנם על בוחרים בניו המפשייר – המדינה השנייה להצביע – אבל הבוחרים באיווה הם בדיוק מאותו סוג. בוחרים שחושבים שמגיע להם לפגוש כל מועמדת או מועמדת לנשיאות כמה פעמים. כאמור, לוקחים ברצינות את תפקידם כתושבי המדינות הראשונות להצביע.
אנחנו במלחמה, ויש לנו מספיק עניינים על הראש, אבל כדאי להפנות מבט קצר לאמריקה. השבוע מתחילים לבדוק איזה סוג של מרוץ יהיה שם, וזו בדיקה חשובה.
אפשרות אחת: יתברר שאין למעשה מועמדים מלבד שניים, ג׳ו ביידן הרפובליקני ודונלד טראמפ הדמוקרטי. במקרה כזה, אנחנו בפתחה של שנה ארוכה שבה שני הקשישים הללו יתכננו איך לנצח זה את זה, ורוב הבוחרים באמריקה יתלשו את שערותיהם בייאוש. רובם היו מעדיפים שלא זה ולא זה יהיו הנשיא הבא.
אפשרות שנייה: המרוץ הרפובליקני יתברר כמרוץ שאינו רק לפרוטוקול. זה צריך לקרות בשבועיים הקרובים. או באיווה, או בניו המפשייר, מישהו – כנראה מישהי – צריך להוכיח שיש סיכוי לנצח את דונלד טראמפ. ניקי היילי, לשעבר מושלת בקרוליינה ושגרירה באו״ם, נראית כרגע כמי שיש לה סיכוי לפתוח את המרוץ הזה לתחרות. אבל לא צריך להגזים בזה: נכון לאתמול היא מפגרת באיווה בכשלושים נקודות (54% לטראמפ, 17% להיילי), ומפגרת בניו המפשייר ביותר מעשר (44% לטראמפ, 29% להיילי – הנתונים מתוך ממוצע הסקרים של RealClearPolitics).
יש גם אפשרות שלישית, שבה נכלול את כל מה שיכול לקרות שאינו חלק מסדר הדברים השגרתי: העליון יחליט שמותר לזרוק את טראמפ מהקלפיות במדינות שונות, כמו קולורדו, שרוצות לעשות את זה. החלטה בעניין הזה, שתבוא תוך שבועות ספורים, יכולה לשנות את המרוץ (כי טראמפ פשוט לא יוכל להתמודד בחלק מהמדינות). טראמפ יורשע במשפט ויהיו לזה השלכות על המועמדות שלו. לג׳ו ביידן, או לטראמפ, תהיה בעייה בריאותית שתשפיע על המועמדות שלהם (שניהם לא ילדים). מועמד שלישי חזק, לא שולי, יחליט לטרוף את הקלפים ולהיכנס למרוץ. מכיוון שיש עוד כמעט שנה עד הבחירות עצמן, גם את כל האפשרויות האלה צריך לקחת בחשבון.
אבל היום נתמקד בראשונה והשנייה. מאז תחילת העידן המודרני של פריימריז, רק שני מועמדים דמוקרטים הצליחו להיבחר בלי לנצח באיווה או בניו המפשייר או בשתיהן. הנשיא ג׳ו ביידן הוא השני מהם, לפני היה ביל קלינטון. גם מועמדים רפובליקנים מנצחים במדינות הללו בטרם יעפילו לפסגה. הביטו בטבלה (שלא כוללת את השנים שבהן לא היו בחירות מקדימות של הרפובליקנים, כי נשיא התמודד על כהונה שנייה): ג׳רלד פורד נצח בשתיהן ב-1976 ונעשה מועמד. הוא הרפובליקני היחיד שניצח בשתיהן בחמישים שנה. רונלד רייגן רק בניו המפשייר ב-1980. בוש בניו המפשייר ב-1988. בוב דול באיווה ב-1996. בוש הבן באיווה ב-2000. מקיין ורומני בניו המפשייר ב-2008 ו-2012. טראמפ בניו המפשייר ב-2016. כפי שאפשר להבחין, משתי המדינות ניו המפשייר היא כנראה הקצת חשובה יותר. היא זו שכוח הניבוי שלה גדול יותר. ולכן גם השבוע, כאשר בוחרי איווה ילכו להתכנס ולהצביע בשיטה המיוחדת להם (לא קלפיות, התוועדויות), העיניים נשואות למדינה הבאה. אבל גם להפתעה באיווה יהיה כוח. לדוגמה, אם יתברר שהיילי מנצחת באיווה את רון דה סנטיס בפער גדול, אולי זה יהיה רמז לאפשרות שהמרוץ שלו נגמר. שמוטב שיפנה את הדרך. מושל ניו ג׳רזי לשעבר כבר החליט לעשות זאת, ורוב בוחריו עוברים להיילי (אלה בוחרים שלא רוצים את טראמפ).
אם דה סנטיס יפרוש, קשה יותר לדעת מי ירוויח. כשנכנס למרוץ נהוג היה לחשוב שהוא המועמד שיהיה הטראמפ החדש. כלומר, יקרוץ לבוחרי טראמפ שמבינים שטראמפ לא יכול לנצח. אלא שבינתיים התברר שמעט בוחרים מתכוונים לעזוב את טראמפ, ושיש לו סיכוי לנצח. חלק מהבוחרים שנותרו עם דה סנטיס עדיין אומרים שהבחירה השנייה שלהם תהיה טראמפ, אבל חלק מהם אומרים היילי. איזה חלק? באיווה יותר מארבעים אחוז אומרים היילי ופחות משלושים טראמפ. בניו המפשייר שלושים וכמה אחוזים לכל אחד מהם. כלומר, פרישה של דה סנטיס, או הכרה של בוחריו בכך שסיכוייו קטנים, מחזקת את היילי באיווה, לא מחזקת ולא מחלישה אותה בניו המפשייר – ומה שיקרה אחרי המדינות האלה צריך לחכות, כי למומנטום שנוצר במדינות הראשונות יש משמעות גדולה.
האם ייתכנו הפתעות? יש אפשרות כזאת. בוחרי איווה יודעים להפתיע. גארי הארט ניצח את וולטר מונדייל באיווה וגרר אותו לקרב ארוך. המטיף פאט רוברסטסון עבר את בוש ב-1988, והוכיח את חשיבותו של הקול האוונגליסטי (אבל כמו הארט, לא זכה במועמדות). ב-2004 איווה חיסלה את המועמדות המבטיחה של הווארד דין. הוא הגיע שלישי ולא התאושש. ניק סנטורום ניצח את רומני במפתיע ב-2012. בוש ניצח את רייגן במפתיע ב-1980. בלי הניצחון הזה, ספק אם היה נעשה סגן אבל הסיכום הקצר בשלב זה מחייב לומר כך: הפסד של היילי לטראמפ באיווה יהיה צפוי, ולא מבשר כלום. אם תגיע למקום השני, מעל דה סנטיס, זה יהיה הישג חשוב. אחר כך צריך לראות מה קורה בניו המפשייר. ניצחון שני ברצף לטראמפ – וקשה לראות איך הוא מפסיד את המועמדות. הפסד לטראמפ – והיילי נעשית מועמדת שיש לקחת ברצינות.
