השאלה אם עמיחי שיקלי כן או לא יהיה חבר כנסת מטעם הליכוד בקדנציה הבאה היתה ונותרה שאלה חסרת חשיבות. ממשלת נתניהו שנשענת על רוב שיש בו שיקלי לא תהיה טובה יותר או רעה יותר, מתפקדת יותר או מטורללת יותר, מאשר ממשלת נתניהו שנשענת על רוב שאין בו שיקלי.
מה האתגרים הכי חשובים של ישראל? בואו והצביעו
מה יקרה לנו בשנת תשפ״ג? נראה אתכם חוזים
גם השאלה אם לשיקלי נגרם עוול שתוקן לא כל כך חשובה. להרבה מאוד מאזרחי ישראל נגרם עוול כזה או אחר, על ידי גורם ממלכתי כזה או אחר. פעם העיריה נתנה להם קנס לא מוצדק ופעם נדהמו להבין שהמיסים שהם משלמים מבוזבזים על שטויות. עוול הוא מרכיב קבוע בכל מערכת שלטונית. ראוי לצמצם אותו ככל שניתן, אבל אם רוצים לצמצם, יכול להיות שהעוול שנגרם לשיקלי היה צריך לעמוד בתור אחרי עוולות אחרות, חמורות יותר, שטרם טופלו.
כך ששיקלי הוא לא הסיפור. מה הסיפור? מערכת המשפט, שנקלעה לאש צולבת של פוליטיקאים. וכשהאש צולבת, לפעמים נכון פשוט להוריד את הראש.
האם יושב ראש ועדת הבחירות, השופט יצחק עמית היה צריך להוריד את הראש? חבריו לעליון פסקו שכן. אמנם, לעמית היו נימוקים טובים לפסול את שיקלי. אלא שהיו גם נימוקים טובים הפוכים – נימוקים לא לפסול את שיקלי. עמית בחר בנימוקים הראשונים. חבריו בחרו בנימוקים האחרונים.
מה יכול היה עמית לעשות כדי לאשר את שיקלי? היה לו על מה להישען. לדוגמה – המלצת בית המשפט המחוזי, והמלצת הכנסת, שהתפטרותו המאוחרת של שיקלי תיחשב כהתפטרות מוקדמת. נכון, זו לא המלצה מחייבת. נכון, השופטים הזהירו מראש שהיא לא מחייבת. אבל זה בכל זאת קולב. אם עמית היה מחפש משהו להיתלות עליו, כדי לאשר את שיקלי, יכול היה להניף את היד ולהיתלות בקולב. למה לא עשה זאת? קשה לדעת. שמונה שופטים בעליון אימצו עמדה אחרת. עמדה שרבים עלולים לראות כמקוממת. אבל להערכתי, בין אם יגידו זאת במפורש ובין אם לאו, זו הטענה שאומצה במשתמע על ידי העליון.
נסביר: נניח שיש שיקולים משפטיים שאפשרו לעמית לקבל החלטה נכונה לפסול את שיקלי. ונניח שיש שיקולים משפטיים נכונים שהיו מאפשרים לעמית לקבל החלטה לאשר את שיקלי. ונניח שעמית סבר שהשיקולים מהסוג הראשון (לפסול) חזקים יותר, נאמר, שהם שוקלים שישים קילו, והשיקולים מהסוג השני (לאשר) חזקים פחות, נאמר, שוקלים ארבעים קילו. במקרה כזה, האם מוטב היה שעמית יעשה את מה שנהוג לעשות, ולתת לשישים קילו להכריע את הכף מול הארבעים קילו. או שבמקרה כזה היה נכון אם עמית יוסיף למשקל עוד כמה מרכיבים, כמו השאלה איך יגיב הציבור, כמה ההחלטה תפגע בתדמיתו כראש ועדת הבחירות, כמה ההחלטה עלולה להקשות על בית המשפט, כמה ההחלטה תיתן תחמושת בידי מי שמחפשים כל הזדמנות לנגח את בית המשפט, כמה ההחלטה תייצר תחושה של אי נוחות גם בקרב מי שמבינים אותה, כי היא מונעת מחבר כנסת שפעל על פי צו מצפונו להיבחר מחדש.
על השאלה הזאת קשה להשיב. אפשר לומר: לשופט אין אלא את הדין שלפניו. אם העמדה המשפטית שלו ברורה, והיא שוקלת שישים, והעמדה הנגדית שוקלת ארבעים – השישים יכריע. אפשר לומר גם: עמית הוא לא בדיוק שופט. לא במקרה הזה. הוא יושב בראש ועדה שמנהלת את הבחירות, ושמה שהיא עושה מקרין גם על רמת האמון בבחירות, בהליך הדמוקרטי, בעוד כל מיני דברים. עמית צריך לגלות קצת גמישות משפטית לטובת נראות ציבורית. כלומר, לפעמים עדיף לתת לארבעים להכריע את השישים (כמובן, שככל שמדובר בפער גדול יותר, נניח, שמונים-עשרים, כך ההחלטה נעשית קלה יותר) כדי להרוויח משהו אחר.
נוסיף לטענה הקצת מקוממת, (שלפעמים אפשר לתת לטיעון הקצת פחות חזק להכריע), עוד קומה, עוד יותר מקוממת. העובדה ששיקלי בא מהימין גם היא חשובה. העובדה שהאמון בבית המשפט נמוך יותר בימין גם היא חשובה. גם אותה צריך לקחת בחשבון. אם בית המשפט מכריע נגד עמדת השמאל, לא קרה אסון. אם הוא מכריע נגד הימין, מתפתחת דרמה לא בריאה. תאמרו: איזה מן טיעון זה – הרי אתה מציע לתת פרס על בריונות. הימין צועק ומתלהם אז יתחשבו בו יותר? אכן, זו הצעה קצת מקוממת, מה שלא אומר שאין טעם לשקול אותה. כן, לפעמים למי שצועק יותר צריך להקשיב יותר. אולי כואב לו יותר, אולי הוא מסוכן יותר, ולכן התוצאות יהיו גרועות יותר, אולי הצעקות שלו מעכירות את האווירה ומוטב לכולם – גם למי שלא צועקים – לוותר קצת כדי שיהיה יותר שקט.
זה מה שקרה. אחרי שעמית פסל את שיקלי, העליון אישר אותו. זה מאפשר אנחת רווחה וצהלה בימין. זה מוסיף נדבך לחיזוק האמון בבית המשפט. הנה, השופטים הוכיחו שלא מדובר בחונטה שמגנה על חבריה. עמית כמובן יוצא מזה קצת פצוע, אבל מן הסתם יקבל את הדין בהכנעה, כי הוא שחקן של המערכת. כלומר, מנקודת מבטו של העליון, מוטב היה שעמית יפסול את שיקלי. כך, כאשר העליון החליט להתיר אותו, הוא הרוויח נקודות בימין, ואנחנו הרווחנו את שיקלי בכנסת. כלומר, דווקא הרווח שלנו הוא הרווח היחסית קטן.
