תמונת ההגירה של יהודים מישראל, כפי שהיא מצטיירת בדו״ח חדש ורחב ממדים של מכון המחקר האמריקאי ״פיו״, אמורה לרתק וקצת להפתיע את כל מי שמתעניין בישראל, או בהגירה, או בשני הדברים. להפתיע – כי המספרים נמוכים. לרגעים הם נראים כמעט חשודים בכמה שהם נמוכים. לפי החישובים של פיו, 270 אלף יהודים ילידי ישראל, כולל ילדים, מתגוררים היום במדינות אחרות. זה הכל. מהם, כמאה ועשרה אלף בארצות הברית. זה הכל. כל מי שדיברו על מאות אלפי מהגרים שעזבו את ישראל, או על מאות אלפי ישראלים שחיים בארה״ב (היו כמה שהגיעו עד ״מיליון״), צריכים לחשב מסלול מחדש. או להוכיח שהנתונים של פיו מופרכים – וזה מכון מחקר רב מוניטין. או להבין שהנתונים שנזרקים לאוויר בישראל מעת לעת מופרכים – וזה יהיה כמובן משמח.
הדו״ח של פיו עוסק בהגירה בכלל העולם של בני כלל הדתות. היהודים מתייחדים בדו״ח הזה ביותר מסעיף אחד. החשוב ביותר מביניהם: יהודים מהגרים יותר מבני כל דת אחרת, לעומת שיעורם באוכלוסיה, ובפער גדול. כ-6% מהנוצרים מהגרים – אבל כ-20% מהיהודים. אחד מכל חמישה יהודים איננו מתגורר במדינה שבה נולד. יהודים עזבו את אוקראינה, את רוסיה, את מרוקו, את רומניה, את בריטניה, את פולין. יש מספרים: מאתיים אלף יהודים שנולדו במרוקו חיים היום במקומות אחרים. מאה שלושים אלף יהודים מרומניה. מאתיים ארבעים אלף מרוסיה. מספר זהה מאוקראינה. וכאמור, גם 270 אלף מישראל כבר לא חיים בישראל. זה מספר קטן. יחסית למה שהיה נדמה לנו.
זה כמובן לא המספר הכולל של מהגרים יהודים מישראל. הרבה מאוד מהגרים מישראל פשוט לא נולדו בישראל. דוגמה: יהודי שנולד בסלובקיה, היגר לישראל, וממנה עזב לקנדה. הוא לא מהגר ישראלי – הוא מהגר סלובקי, שעבר פעמיים. לפחות לפי התחשיב של פיו. תאמרו: נו, אז מה החוכמה? נאמר: חוכמה בהחלט. יש כלל ידוע ביחס למהגרים, שמי שמהגרים פעם אחת עשויים להגר שוב בסבירות גבוהה יותר. לכן יש חשיבות מיוחדת לספירה נפרדת של ילידי ישראל שהיגרו, לעומת מי שישראל הייתה אצלם תחנה בדרך, חניית ביניים בין יעד אחד לבין יעד אחר (ארבעה מכל חמישה יהודים בישראל הם ילידי הארץ).
וכאמור, ילידי ישראל שהיגרו יש פחות מכפי שאפשר להתרשם מדיווחים צעקניים (וכדי שיהיה ברור: אני לא מרגיש צורך לחנך אף אחד לגור דווקא בישראל. המדינה צריכה להיות טובה מספיק כדי שאזרחים ירצו לגור בה, ולא לדרוש מאזרחים להמשיך לגור בה גם אם היא לא טובה מספיק).
שלושה מיליון מהגרים יהודים חיים היום בעולם. כחמישית מאיתנו. זו תוצאה של טרגדיות ושל הצלחות. מצד אחד, יהודים נאלצו לעזוב, לברוח, להיפלט, ממקומות שבהם אי אפשר היה, או קשה מאוד היה, לחיות. מצד שני, יהודים התקבלו בברכה במקומות רבים, בראשם ישראל הצעירה והמתפתחת, אבל גם במדינות אחרות במערב. מתוך עשרת המסלולים שיהודים עשו מיעד המוצא ליעד הנוכחי, היכן שהם מתגוררים כיום, שמונה מובילים לישראל: מאוקראינה, מרוקו, רוסיה, רומניה, ארה״ב, אתיופיה, עיראק, פולין. שני מסלולים מהעשרה העיקריים מובילים לארה״ב – מישראל ומרוסיה. אבל ראו את ההבדל: מצד אחד, 50 אלף ילידי רוסיה מתגוררים בארה״ב. 150 אלף בישראל. מצד שני, 70 אלף יהודים עברו מארה״ב לישראל, ומצד שני, 110 אלף מישראל לארה״ב. כלומר, המסלול הזה מגלם מאזן הגירה שלילי.
וכל זה לא בא לומר שישראל איננה מתמודדת עם קושי של הגירה החוצה. שימו לב לשני דברים. הראשון, יהודים מהגרים יותר, והשני, מהגרים מהגרים יותר. ישראל היא מדינה של יהודים ושל מהגרים. משמע, פוטנציאל המהגרים שמתגורר בה גדול מאוד. ולא פחות חשוב, אם כי זה כבר לא נמצא בדו״ח של פיו: הגירה לא נמדדת רק במספרים, היא נמדדת גם באיכות. וכשאני אומר ״איכות״ הכוונה איננה לאנשים טובים או רעים, אלא לאנשים שיש להם תרומה משמעותית יותר או פחות ליכולת של מדינה לשגשג כלכלית. אם יעזבו את ישראל רק מאה אלף – אבל אלה יהיו המאה אלף שהכישורים שלהם חיוניים לכלכלה – לא נוכל להתנחם במספרים הנמוכים. להפך, ישראל תהיה מדינה שבה אוכלוסייה ענייה ופחות משגשגת היא זו שגדלה, ואוכלוסייה יצרנית ויותר משגשגת היא זו שעוזבת.
