התוצאות נראו קצת חשודות. אז צלצלתי לפרופ׳ קמיל פוקס. הוא היועץ המדעי של אתר המדד, ואמור לדעת. שאלתי: יכול להיות שרק 16% מהישראלים קוראי העברית לא קוראים ספרים בכלל? זו לא שאלה שסתם צצה בראש. צריך לומר, שיש לי ניסיון ארוך שנים של עבודה בתעשיית הספרים. במשך יותר מעשור הייתי ראש מחלקה בהוצאת ספרים גדולה, וגם היום אני עורך סדרת ספרים (יותר קטנה). הניסיון שלי מלמד שהרבה יותר ישראלים לא קוראים בכלל. ואולי אפילו הרבה-הרבה יותר. אבל המספרים בסקר הם המספרים. המדגם גדול, השקלול נראה הגיוני. איך זה יכול להיות?
כמה שעות אתם ישנים? איזה משקה אתם אוהבים? כמה ספרים אתם קוראים? בואו לספר לנו
בואו לדרג את האמון שלכם במפכ״ל המשטרה, בשר האוצר, בשר הדתות, בשרת החינוך
פוקס אמר: ״רצייה חברתית״. אחר כך הדגיש שלא אשכח לומר זאת גם כאשר אציג את הנתונים בתוכנית ערב ערב בטלוויזיה, כדי שלא אטעה את השותפים שלנו לסקר ״איך ישראלים חיים״ (עוד לא השבתם? בואו להשיב. כבר השבתם? בואו שוב – יש לנו שאלות נוספות).
גם פוקס מניח שיש יותר ישראלים שלא קוראים. אבל את זה קשה לראות בסקר. למה? כי בסקר אנחנו לא בודקים אם אנשים קוראים, אנחנו בודקים אם אנשים אומרים שהם קוראים. זה לא תמיד אותו דבר, בגלל הרצייה החברתית. כלומר, בגלל הנטייה החזקה של בני אדם לייחס לעצמם את מה שהם חושבים שרצוי ומקובל לעשות. מתאימים את התשובה שלהם למה שהם מניחים שהוא המציאות הרצויה בעיני הסוקרים. בספר של פוקס ״על סקרים מתמכרים ומבקרים״, הוא עוסק בשאלה האם תומכי ימין בישראל מסתירים את הצבעתם בגלל רצייה חברתית (ומגיע למסקנה שלא). זו שאלה שעסקו בה גם אחרי הכhשלון המסוים של הסקרים לזהות את מצביעיו של דונלד טראמפ באמריקה. חלק מהסוקרים והפרשנים הניחו שלתומכי טראמפ פשוט לא נוח לומר בגלוי למי הם מצביעים.
בהקשר שלנו, יכול להיות שמי שבעצם לא קוראים אף פעם, אולי אומרים שהם קוראים ״ספר עד ארבעה״ בשנה, כדי שלא יהיה מביך. וזה אפילו לא בדיוק שקר. הרי ספר אחד בשנה זה באמת די מעט. ואנחנו שואלים על הממוצע, כך שאולי, גם אם השנה הם לא קראו, נדמה להם שלפני שלוש שנים קראו שלושה ספרים, אז בממוצע זה אחד לשנה על פני שלוש שנים. או שאולי הוא, או היא, מחשיבים את הספר שפתחו לחמש דקות כשהמתינו למישהו בבית קפה. או שאולי הם מתכוונים לספר שהקריאו לנכדה.
כך או כך, זה המצב: יש לנו נתונים. הם מגלים לנו כמה ישראלים אומרים שהם קוראים. אנחנו לא לגמרי מאמינים שזה מה שהם באמת עושים (ותמיד צריך לקחת בחשבון את האפשרות שאולי הבעיה היא בכלל באישיות שלנו), אבל בכל זאת יכולים ללמוד מהם משהו. לדוגמה, שיש שיעור גבוה של ישראלים שמניחים שהיה רצוי לקרוא ספרים. לכן הם מייחסים לעצמם קריאה גם אם אינם קוראים. ועוד: שבערך שליש מהישראלים אומרים שהם קוראים יותר מעשרה ספרים בשנה. השליש הזה, הם הישראלים שמחזיקים את תעשיית המו״לות. ישראלים שקוראים ספר בחודש, או קצת פחות מזה. מי הם הישראלים האלה? הם קודם כל ישראליות. נשים. וגם יחסית מבוגרות. ישראלים בגילאי ההורות הפעילה והטיפוס בסולם הקריירה, באופן טבעי קוראים פחות. הם דתיים יותר מאשר מסורתיים וחילונים. על פי הנתונים שלנו (מבוססים על שקלול סקר של כ-1000 ישראלים), בערך רבע מהחילונים אומרים שהם קוראים יותר מעשרה ספרים, לעומת כמחצית מהדתיים והחרדים.
בחנו במקביל גם את הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ״ס). לא קל להשוות את שלהם לשלנו, כי השאלות שונות. אנחנו שואלים ״כמה ספרים בחודש״, הם שואלים ״כמה שעות בשבוע״. לכן, המספרים שונים, אבל אולי אפשר בכל זאת ליישב אותם אלה עם אלה. בסקר של הלמ״ס, כרבע לא קוראים, או קוראים ״עד שעה״ בשבוע. אפשר להניח שה-16% שלנו שאינם קוראים כלל, הם חלק מאותו רבע של הלמ״ס, ואליהם מצטרפים ישראלים שקוראים ספר אחד בשנה בממוצע, מה שמאפשר קריאה של הרבה פחות משעה בשבוע (הנה חשבון אפשרי: שני עמודי קריאה בדקה, כפול חמישים שבועות, זה בערך מאה עמודים. כלומר, שלוש-ארבע דקות קריאה ממוצעות בשבוע יכסו ספר אחד של שלוש מאות עמודים בשנה). גם נתוני הלמ״ס מאפשרים לראות את העלייה במספר שעות הקריאה עם הגיל. בני ובנות השישים וחמש ומעלה כבר קוראים הרבה יותר. אולי משום שהם מדור אחר, שבו עוד קראו ספרים. אולי משום שיש להם יותר זמן פנוי. כשהצעירים יתבגרו, ויגיעו לגילאים האלה, נדע מה הסיפור האמתי (שיהיה מן הסתם גם וגם).
