המגזר הדתי-לאומי מכשיל כל מהלך לגיוס חרדים בישראל. וזה כמובן דבר מוזר. המגזר המתגייס ביותר, הפייטרי במובן הטוב, הנאמן ביותר לאתוס של קדושת השירות, הוא המגזר שמכשיר השתמטות ושמכשיל שינוי. כמובן, החרדים תומכים בפטור מגיוס עוד יותר בנחישות מהדתיים. אבל החרדים הם נשוא הפרשה, כך שעמדתם צפויה ופחות מעניינת. העמדה של הדתיים מעניינת. היא מעניינת ברמה העקרונית, ברמה החברתית וברמה הפוליטית. וצריך לקוות שתשתנה. אחרת המצב לא ישתנה, ומי שחושב שלא יהיה לזה מחיר בטחוני וחברתי טועה. דיוני הימים האחרונים, על הארכת שירות המילואים, הכבדת נטל הסדיר, והמשך הפטור לחרדים, הם רק קדימון למה שיבוא בהמשך.
האזינו: גלבר, פינקלשטיין, קלגסבלד, מה תועיל ועדת חקירה?
האזינו: פרופ׳ ורד נעם, את חולמת לפעמים על בית המקדש?
נחזור למגזר הדתי-לאומי. זה מגזר שמחנך את בניו (אם כי לא את בנותיו), שהשירות בצה״ל הוא משימה מקודשת. זה מגזר שבמשך עשרות שנים הקפיד לבדל את עצמו מהחרדים בעניין הגיוס. החרדים לא משרתים – הדתיים כן משרתים. זה היה מקור לגאווה, זה היה מקור להתנשאות, זה היה מקור לתחושת יתרון מוסרי. הדתיים עושים את מה שצריך למען עם ישראל, החרדים נשארו בגלות.
מה קרה לאתוס הזה? הוא פגש שני תהליכים – אחד חברתי, השני פוליטי. התהליך החברתי הוא תהליך של התבטלות, מתווה בהקצנה הלכתית, ובמעין התחרדות מנטלית. היו לזה כל מיני סיבות. הדתיים גילו שיש אצלם אחוזי נשירה, קרי, חילון, גבוהים. הדתיים שמו לב שישראל נעשית יותר חילונית, יותר מתירנית. הם החלו לנדוד לישובים משלהם, לשכונות משלהם, להתקבץ ביחידות צבאיות נפרדות, במסגרת ההסדר, או במסגרות אחרות. הם גידלו דור של מורים חרד״לים, שאמנם אינם רוב בציבור הדתי, אבל הסטנדרטים שקבעו השפיעו על כולו. הם נכנסו עם החרדים לקרב על השאלה מי דתי יותר, שקשה לנצח בו בלי להקריב את העקרון של קדושת השירות הצבאי. למה? כי שירות צבאי מחייב פשרות, מחייב הסתגלות, מחייב הפסקה של רצף הלימוד. בשלב מסוים, דתיים החלו להתקשות לומר בפה מלא את מה שפעם היה מובן מאליו: החייל בשירותו עושה דבר שערכו גדול ממה שעושה לומד התורה בישיבתו.
התהליך החברתי חבר לצורך פוליטי. לדתיים יש עניין בשמירת קשר עם הציבור החרדי, במסגרת שמירה על גוש פוליטי שמאפשר קידום של ערכים ואינטרסים שרובם מאמינים בהם. מדובר בעסקה פוליטית סטנדרטית, וגם לגיטימית: החרדים תומכים בתקציבים לחינוך הדתי, הדתיים תומכים בתקציבים לחינוך החרדי. החרדים תומכים במדיניות של בנייה בהתנחלויות, הדתיים תומכים במדיניות של בנייה זולה למשפחות חרדיות. הברית חזקה, האינטרסים חזקים – ועם הזמן, ההוויה מעצבת את התודעה. החרדים נעשו מיריבים לידידים. התחרות של פעם – מי מייצג את הפירוש הנכון יותר לחיים יהודיים של אמונה ושמירת מצוות בעידן המודרני – נדחקה לטובת שותפות בהווה. השותפות הולידה התקרבות, גם רעיונית. חרדים רבים נדבקו בחיידק ארץ ישראל וברעיונות לאומיים אחרים. דתיים לא מעטים החלו לדבר בשבחם של לומדי תורה חרדים, הממיתים עצמם באוהלה של תורה. כרבע מהדתיים (24%) סבורים ש״יותר טוב לצה״ל בלי חרדים״. שיעור דומה מהם תמכו בחוק שיפטור חרדים מגיוס גם אחרי שפרצה המלחמה (22%).
אבל יש דתיים שלא הרגישו לגמרי בנוח עם הדינמיקה הזאת. הסיבה ברורה. כאמור, נוצר מצב שבו המגזר הכי המתגייס הוא המגזר שמתחזק את הפריבילגיה של המגזר הכי פטור. אפשר היה לזהות את האי-נוחות של דתיים בימים האחרונים, כשהתברר שהכבדה משמעותית של נטל השירות בסדיר ובמילואים לא מלווה אפילו בהצגה סמלית של כוונה להטיל חלק מהנטל הזה על מגזר שלם שקיבל פטור. כמה בעלי טורים דתיים כתבו שזה לא יכול להימשך כך. כמה פוליטיקאים דתיים פנו בהתרגשות לאחיהם החרדים. על העמדה הנפשית שגרמה להם לכתוב מה שכתבו או לומר מה שאמרו קשה לומר משהו בביטחון מלא. לזה צריך מבחן כליות ולב. אבל את תוכן הדברים אפשר לבחון, ובעקבותיו אפשר גם לקבוע: המגזר הדתי כנראה לא מתכוון ברצינות. הוא כנראה לא מתכוון לסייע במהלך לסיום חרפת הפטור. לדבר יש מי שמוכנים, לעשות אין כנראה אף אחד.
השר בצלאל סמוטריץ׳, נציג מובהק של ההתחרדות הדתית, נתן לזה ביטוי קולע בציוץ ברשת אקס: ״הציבור החרדי יקר ואהוב ותורם רבות למדינת ישראל וכעת חיוני שיקח חלק משמעותי יותר גם במשימות ההגנה והביטחון. המהלך הזה צריך לקרות מתוך הידברות ושיח ולא בכפייה או חלילה בהכפשות״. אם ננקה מהציוץ את החנופה הדביקה, ונתמקד במדיניות, סמוטריץ׳ אומר דבר ברור (אגב, לשבחו, הוא בדרך כלל אומר דברים ברורים): אני בעד שירות של חרדים, אני נגד מהלכים שיכולים לקדם את האפשרות שחרדים ישרתו.
לא בכפייה, ולא בהכפשות – אלה התנאים שהציב. נתחיל בשני. ברור שלא בהכפשות. אין מישהו בישראל שסבור שצריך לגייס חרדים בהכפשות. אבל לסמוטריץ׳ חשוב להציב את הדחליל הזה, כדי שיוכל לטעון שמי שמתעקש על גיוס לא עוסק בגיוס אלא בהכפשות. בעניין הזה, סגן השר מנעם, אבי מעוז, ישיר עוד יותר מסמוטריץ׳. קמפיין גיוס החרדים הוא רק ״כיסוי להסתה הנמשכת נגד הציבור החרדי״, כך אמר. זו דרך קלה לחמוק מוויכוח. אם העמדה הנגדית – שצריך לגייס את החרדים – היא מרכיב ב״הסתה נמשכת״, אין צורך לתת לה מענה ענייני. עם מסיתים לא מתווכחים ממסיתים מתעלמים. ציבור גדול בישראל מרגיש שיש הכרח לטפל בשאלת הגיוס. מעוז וסמוטריץ׳ יגיבו לציבור הזה בנפנוף יד מבטל. אלה לא בעלי עמדה לגיטימית, אלה מסיתים נגד חרדים. ולא נעים לומר, אבל סמוטריץ׳ ומעוז מכירים את הקהל שלהם, ש-88% ממנו מסכים שיש בישראל ״אנטישמיות נגד חרדים״. כלומר, מדובר בקהל שקל למכור לו את טענת ההכפשה וההסתה.
עכשיו נעבור לתנאי הראשון של סמוטריץ׳: ״מתוך הידברות ושיח ולא בכפייה״. דמיינו את שר האוצר מעלה הצעה דומה במקרה של ציבור שמסרב לשלם מס הכנסה. נניח שמחר בבוקר, כל הקיבוצים יודיעו שאין להם עניין לשלם יותר מס הכנסה, גם אז סמוטריץ׳ יאמר שצריך לפתור את הבעיה רק בהידברות ולא בכפייה? ואם הידברות לא תעזור, הוא ימשיך לדבוק בה, שנה ועוד שנה ועוד שנה, גם אם התוצאה תהיה שבמשך עשורים רבים הקיבוצים לא ישלמו מס הכנסה? אפשר להניח שהתשובה שלילית, וגם להודות ביושר שהדוגמה קצת בעייתית: הקיבוצים לא קיבלו אישור להשתמט מתשלום מיסים, החרדים כן קיבלו אישור להשתמט משירות צבאי.
@shmuel_rosner שוב צריך לדבר על גיוס חרדים
למעשה, המילה ״להשתמט״ לא מתאימה. הם לא משתמטים – הם פטורים. המדינה פטרה אותם. היא לא הייתה מעלה על דעתה לפטור את הקיבוצים מתשלום מיסים, או לפטור את הבדואים מהחובה לעצור באור אדום, או לפטור אותי מהחובה לשלם ארנונה. לחרדים נתנה פטור משירות. עקרונית, רוב גדול של הציבור מתנגד לו. זה נכון גם במקרה של הציבור הדתי. במספרים, כמחצית מהציבור הזה סבור שצריך לגייס את כל הצעירים החרדים, למעט כמה אלפי תלמידי ישיבות. עוד רבע (26%) אומרים לגייס ״כמו כולם״ או מוכנים ל״גיוס או שירות לאומי״ לכולם. מעשית, חברי כנסת של הציבור הזה לא פועלים אפילו קצת כדי להביא לביטול הפטור.
מה הם כן עושים? מעמידים פנים. כאשר סמוטריץ׳, או עמיחי שיקלי, או כל מיני חכמים אחרים, מדברים על הידברות עם החרדים, הם מלמדים על אחד משני דברים, שאף אחד לא בדיוק מעיד על כך שהם ראויים למשרתם הרמה: או שהם פתאים – כי הם לא מבינים מה שברור לכל בר דעת, וזה שלחרדים אין שום עניין להידבר אלא אם ברור מראש שההידברות היא רק טקטיקה של דחייה ומסמוס של התביעה לגיוס. או שהם צבועים – כי גם להם ברור שהידברות פירושה מסמוס, והם פשוט רוצים לסייע לחרדים, בלי להיראות כמי שתומכים בפטור מגיוס. כלומר, אם להיות קצת יותר בוטים, מדובר במי שהם או טיפשים או רשעים.
אחריהם נגרר ציבור שלם. ציבור מתגייס, ערכי, פטריוטי. ציבור שצריך היה לעמוד בראש החץ של המהלך לביטול הפטור. ולא – זה לא בגלל שביטול הפטור יוביל לגיוס מידי של אלפי חרדים. לאף אחד אין אשליה כזאת. ולא – זה גם לא שמישהו בר דעת מעלה על דעתו שאלפי חרדים ישולחו לבתי הכלא. ברור שנדושה כאן מדיניות תהליכית, מורכבת, שמתבצעת בשלבים, ושתוצאותיה יהיו הצלחה חלקית. ומצד שני ברור שבהסדר הישראבלוף אין טעם. אין טעם בהצעה של מי שמציעים לגייס בהסכמה, כי אין מי שמסכימים. אין טעם בהצעה של מי שמציעים ש״מי שלא לומד יתגייס״. כי טענת החרדים היא שכולם לומדים. משום מה, הם אף פעם לא מצליחים לאתר תלמידים חפיפניקים. ואין טעם בהצעה של מי שמסבירים שבחברה החרדית החלו ״תהליכים״, כי זה פשוט לא נכון. אין תהליכים. אין ביטוי כלשהו לנכונות לשינוי. לא רואים את זה בסקרי דעת קהל, לא רואים את זה בהתנהלות בשטח, לא רואים את זה בהתבטאויות של מנהיגים חרדים.
אם מישהו אומר לכם שיש אצל החרדים שינוי, אז שוב אחת משתיים, או שגם הוא פתי, או שגם הוא צבוע. בקשו הוכחות. לא אנקדוטות בנוסח ״הבן של מוישי התגייס״. הוכחות. מספרים. עובדות. מכיוון שאין הוכחות, לא תקבלו הוכחות – ואם אתם ישראלים רציונליים, כשלא תראו הוכחות לא תאמינו לאגדת השינוי. ממש לאחרונה, המכון למדיניות העם היהודי בחן בסיוע מכון אסקריא מה חושבים החרדים על גיוס. זה היה כבר בתוך זמן המלחמה. 82% מהחרדים השיבו שהפטור מגיוס צריך להישאר על כנו. זה אותו שיעור שנמדד כמה חודשים לפני המלחמה, ואותו שיעור שנמדד שנה וחצי לפני המלחמה. ובקיצור – השינוי נמצא רק בראש של מי שנוח לדמיין שינוי.
נחזור לציבור הדתי: רובו מבין שאין הצדקה עקרונית לפטור. לימוד התורה של החרדים לא חשוב יותר מהשירות בצה״ל. רובו מבין שכעת גם אין הצדקה מעשית לפטור. המלחמה לימדה אותנו שצה״ל צריך כוח אדם, ושהמשמעות של פטור גורף למגזר שיש בו הרבה מאוד צעירים בגיל גיוס היא פחות בטחון לכולנו. רוב הדתיים גם מבינים שיש נזק חברתי בהמשך הפטור. הוא מגביר את הניכור, מחזק את המחנאות, פוגם בלכידות. ורובם מבינים שהפטור הוא לא רק פטור. יש לו השלכות כלכליות על המשק הישראלי בתקופה שבה המשק מתוח עד הקצה, ומי יודע כמה עוד יצטרך להימתח.
אבל רוב הדתיים עוד לא חצו את הרוביקון המנטלי שמפריד בין הכרה בצורך לשנות – לבין הסכמה לצעדים שנדרשים כדי להביא לשינוי. הנה, אנחנו מתכנסים לשאלת האחריות של הדתיים לעובדה ששום דבר לא זז. הדתיים הם ראשי מחנה ה״בהסכמה בלבד״. ואני מניח – אני מאמין – שהם שייכים למחנה הזה בתמימות. הם לא רוצים להתקוטט עם החרדים. לכן הם בוחרים להאמין למעשיות על ״תהליכים בחברה החרדית״ שיביאו לתוצאה המקווה בלי צורך בקרב מכוער וכוחני. לחלק ניכר מהדתיים קשה נפשית לתמוך בקיצוץ התשלום לאברכי הפטור. לחלק ניכר מהם קשה נפשית לתמוך במהלכים של סנקציות נגד מי שיבחרו לא להתגייס. תשאלו אותם, ותקבלו תשובה בנוסח ״אי אפשר להכניס את כולם לכלא״. שוב – מדובר בהצבת דחליל. כי את הצעה של דחליל קל לדחות. אבל אף אחד לא חושב שצריך להכניס את כולם לכלא. ולעומת זאת יש מי שחושבים שאפשר להתנות סוג מסוים של הטבות וזכויות בשירות צבאי.
הדתיים, בינתיים, מתנגדים לזה. הם תומכים בגיוס חרדים, ומתנגדים לכל צעד מעשי שיאפשר להתקרב לחזון של גיוס חרדים. הם בחרו להיות הקורבן מרצון של מהתלה פוליטית צינית. למי הם משקרים כאשר הם אוחזים בעמדה הזאת? קודם כל לעצמם.
