נפתח באמירה קשה: הנשיא ג׳ו ביידן פוגע במאמציה של ישראל לנצח במלחמה. עד כדי כך. יכול להיות שהוא עושה את זה מסיבה טובה. יכול להיות שהוא עושה את זה מסיבה לא טובה. אולי זו דאגה כנה למצב ההומניטרי בעזה. אולי זו פוליטיקה של בחירות באמריקה. כך או כך – הוא פוגע במאמץ הישראלי. גם משום שהוא מקשה על תכנון המעבר לשלב הלחימה הבא (ישראל לא תסתכן בהתנגשות קשה עם הממשל), גם משום שהוא נותן תקווה לאוייבי ישראל שהנה, הנה, המלחמה נגמרת. למעשה, הבעיה שניה חמורה מהראשונה: יכול להיות שביידן הוא הסיבה להקשחת עמדות של חמאס במשא ומתן. יכול להיות שביידן נותן רוח גבית למתפרעי רמדאן. יכול להיות שחיזבאללה כבר עושה את החשבון שאין סיבה להתפשר עם ישראל, ושאין טעם להיבהל ממנה. האמריקאים מצרים את צעדיה.
האזינו: מה יש לכם נגד העמלקים?
מירון כמשל על האוטונומיה החרדית
נמשיך באמירה מתסכלת: כעס על ביידן יהיה דבר טבעי. כלומר, אפשר להבין מדוע ישראלים רבים, אולי רובם, ירגישו שביידן לא בסדר. ומצד שני, אין שום תועלת בכעס על נשיא ארצות הברית. הוא לא עובד אצלנו, ולא תלוי באהדתנו. מול ביידן צריך להתנהל בסבלנות ובחוכמה, לא בכעס. צריך לנסות להבין מה הוא רוצה, ולנהל את המלחמה בלי להגיע איתו למשבר. הוא אומר – וכך גם סגניתו – שארה״ב עודה תומכת במטרות המלחמה העיקריות. ארה״ב עודה סבורה ששלטון חמאס בעזה לא יעלה על הדעת, ועודה מבקשת שהחטופים יוחזרו. מכאן צריך לשאול: איך ארה״ב מציעה להשיג את המטרה הזאת? ביידן אומר שלא במחיר של ״עוד 30 אלף הרוגים״. אז הבנו איך לא. אבל איך כן? את זה צריך לברר עם האמריקאים בחדרים סגורים ובשיחה נוקבת.
הישראלים לא תמימים. לאמריקאים אולי אפשר לספר מעשיות על האפשרות לטפל בסיטואציה שנוצרה בדרכים אחרות, – ביידן כינה את זה ״טראומה״, כאילו העניין הוא צורך פסיכולוגי של ישראל בריפוי, ולא צורך אסטרטגי בניצחון. הישראלים שומעים את ביידן ומבינים דבר פשוט: תמיכתו האמיצה והנחושה בניצחון נחלשה. בסקר של המכון למדיניות העם היהודי שנערך בשבוע שעבר – כלומר, עוד לפני הדברים הקשים של סוף השבוע – כבר אפשר היה לראות את השחיקה הגדולה באמון של ישראלים בידידותו ותמיכתו של הנשיא ביידן. יותר משבעים אחוז מהמשיבים היהודים סבורים שביידן אינו תומך בישראל כפי שתמך בה בתחילת המלחמה. ואם תאמרו: טוב, אלה בוחרי הקואליציה – נשיב: לא נכון. גם רוב של משיבים מבוחרי מפלגות האופוזיציה סבור שתמיכתו של ביידן נחלשה. היחידים שעודם חושבים שביידן תומך בישראל כפי שתמך בה בתחילת המלחמה הם ערביי ישראל.
נתקדם לאמירה עקרונית: זו לא הפעם הראשונה שממשל אמריקאי מנסה להבחין בין ״ממשלת ישראל״ לבין ״הציבור הישראלי״. זו הבחנה שגם מי שאינם תומכים בממשלת ישראל לא צריכים לקבל. ממשלת ישראל היא הנציגה המוסמכת של הציבור הישראלי. והאמת היא שבכל מה שקשור למאמץ המלחמתי, ממשלת ישראל מייצגת נאמנה את מה שרוב הציבור רוצה. האם ביידן צודק וראש הממשלה נתניהו גורם לישראל נזק יותר מאשר מביא לה תועלת? בהחלט ייתכן. אבל גם אם נזיז הצידה את נתניהו ונציב במקומו את לפיד, או בנט, או גנץ, או ליברמן, או ישראל כ״ץ, או יואב גלנט – המטרה הישראלית לא תשתנה. ניצחון ברור במלחמה, הורדת חמאס מהשלטון, והחזרת החטופים. כל אחד מהאישים האלה סבור שיש להיכנס לרפיח. כל אחד מהאישים האלה סבור שצה״ל עושה מאמץ סביר להימנע מפגיעה בחפים מפשע. כל אחד מהאישים האלה סבור שאין לישראל מנוס מהמשך הלחימה, למרות שנפגעים הרבה מאוד חפים מפשע.
לכן, אפשר לקבל את הטענה שנתניהו ״גורם נזק״, ועם זאת להסתייג מהטענה שממשלת ישראל אינה מייצגת את הציבור הישראלי. זו טענה שאפשר להעלות ביחסים עם משטרים דיקטטוריים. אולי נשיא מצרים לא מייצג את העם המצרי. אולי נשיא סין לא מייצג את העם הסיני. אולי נשיא איראן לא מייצג את העם האיראני. אבל ראש ממשלת ישראל מייצג את הציבור הישראלי. לטוב ולרע. אם ביידן רוצה לרמוז לישראלים שהחלפה של נתניהו תיטיב איתם, הרמז נקלט. אבל לא בטוח שיועיל. אם הציבור הישראלי יניח שהחלפת נתניהו פירושה הסכמה לדרישות ארה״ב, שפירושה ויתור על ניצחון במלחמה, נתניהו לא ייחלש, הוא יתחזק. כדי שהרמז של ביידן יוביל את הציבור הישראלי למסקנה שיש לדחוק את נתניהו מהשלטון, צריך לשכנע אותו שתחת ראש ממשלה אחר סיכוייה של ישראל לנצח במלחמה יהיו גדולים יותר – לא גדולים פחות.
