קו ישיר מחבר את דו״ח אסון מירון להחלטה המתקרבת על ההסדר החדש לבני הישיבות. זה מחדל קטלני גלוי – זה מחדל קטלני סמוי. זה מחדל שבו נהרגו בני אדם – זה מחדל שבגללו חסרים חיילים שימנעו את מותם של בני אדם. קו ישיר מחבר את שני אלה, כי שניהם תוצאה של אותה מדיניות אומללה של המדינה: להקים עבור הנהגה חרדית מופקרת מבנה שליטה של מעין אוטונומיה בתוך ישראל.
האזינו: יוכי ברנדס וחיים נבון מדברים על עמלק
ישראל אינה המדינה הראשונה שמאפשרת לקבוצות קטנות בתוכה להקים לעצמן מעין אוטונומיה. היתרונות ברורים: למי יש כוח להתעסק עם האנשים המשונים האלה, שיש להם מנהגים משונים ודרישות משונות ושפה משונה ובגדים משונים. שינהלו את עצמם, ואנחנו – המדינה – נתנהל מולם באמצעות באי כוח. אלא שהחסרונות עולים על היתרונות, בעיקר כשמדובר בקבוצה שאינה קטנה, ואינה שולית, ולא מתנהלת בפרופיל נמוך בפריפריה של המציאות החברתית. המדינה נתנה לחרדים לכונן מרחב נקי משלטון מדינתי, נקי מפיקוח, והתוצאה ניכרת. ניהול רשלני, מופקר, ביזנטיני, התנערות מסדר תקין, תרבות של ישראבלוף, ולפעמים שקר. המדינה מאפשרת ומתקצבת, לפעמים מעמידה פנים שלתקצוב יש תנאים, אבל אף פעם לא באמת מפקחת על קיום התנאים – העסקנים החרדים משתמשים בכוח כדי לשלוט במגזר שהוקם עבורם. על ידי המדינה. בחסות המדינה.
אם המבנה הזה לא יפורק, יותר ויותר מקומות בישראל, יותר ויותר אירועים, יותר ויותר מוסדות, ייראו בדיוק כמו מירון. הם יתנהלו כמו מדינת עולם שלישי, עם תוצאות כמו של מדינת עולם שלישי. להנהגה הפוליטית הלא-חרדית יש רתיעה, מובנת, מפגיעה בתרבות החרדית, מהתנגשות עם האתוס החרדי, מעימות עם האמונות החרדיות. ובאמת – ישראל לא צריכה להתערב במה שעושה כל משפחה חרדית. היא לא צריכה להכתיב אמונות, התנהגויות, מסורות. ומצד שני, היא גם לא צריכה לתקצב, לארגן, להנדס את מבנה הכוח החרדי, ולמעשה לשמר אותו. וזה בדיוק מה שהיא עושה. היא מממנת בתי ספר שאינם מלמדים לימודי חול, מה שמסליל את התלמידים להמשיך במסלול של לימוד וישיבה, מה שמוביל אותם לבחירה לא לשרת בצה״ל, מה שמשאיר אותם בכולל, מתוקצבים בעוני, תלויים בחסדי ההנהגה. לצעיר החרדי אין דרך קלה לברוח, כי המדינה הקימה לו מכלאה תרבותית ונתנה את המפתחות לשריף שכל רצונו לשמור על הצאן במכלאה.
כמו במירון, כך גם בהקשר לפטור מגיוס, הגיעה השעה לפרק את האוטונומיה החרדית. כמובן, לא את האוטונומיה לפרט שרוצה להיות חרדי. מי שרוצה – שיהיה. מי שרוצה לעלות לטקס במירון – שיעלה. מי שרוצה ללמוד כל חייו בישיבה – שילמד. מי שרוצה ללבוש בגדים חמים ושחורים גם בקיץ הישראלי המיוזע – שיתכבד. אבל את האוטונומיה להנהגה צריך לפרק. את האוטונומיה לנהל מגזר שלם, שגודלו כבר נמדד במיליון ויותר, צריך לפרק.
וזה אפילו לא יהיה קשה: אבן הראשה של מבנה השליטה האוטונומי החרדי היא התקציב לאברכים. אבן הראשה היא ההחלטה לאפשר לצעיר החרדי להישאר בישיבה, על חשבון המדינה, במקום לשרת בצה״ל. בטלו את התקציב הזה, טלו זכויות כלכליות ממי שאינו משרת את המדינה, והמבנה כולו מתחיל להתמוטט. כן, בתחילה יהיו הפגנות, ויהיו צעקות מגוחכות בנוסח ״נמות ולא נתגייס״. אבל מבנה השליטה כבר לא יעמוד במקומו, והזמן יעשה את שלו. כמה צעדים פשוטים, זה כל מה שצריך. ואומץ פוליטי. וקמצוץ של נחישות.
קט מתוך הטור המלא שמתפרסם הבוקר (שישי) במעריב
