fbpx

מי ניצח בבחירות המקומיות? הדמוגרפיה!

 

לא כדאי לנסות ללמוד משהו מהבחירות המקומיות על מה שצפוי בבחירות ארציות. הנושאים לא אותם נושאים, המועמדים לא אותם מועמדים, הלהט לא אותו להט, אחוז ההצבעה לא אותו אחוז הצבעה. גם לא צריך לנסות ללמוד משהו מהבחירות המקומיות על מה שצפוי בבחירות ארציות. הבחירות המקומיות חשובות מספיק כדי להיבחן לגופן, בלי להידרש לספינים המיותרים בנוסח ״הישגים לליכוד״ (היו מעט) או ״הישגים ליש עתיד״ (היו יותר, אבל תראו מה מצב המפלגה הארצית). מה מגלים כשהן נבחנות לגופן? שלושה דברים עיקריים.

1.

בסופו של דבר, גם אם באיחור, הפוליטיקה משקפת את הדמוגרפיה. אפשר לבכות, או לצחוק, מהיום עד מחר על תושבי ירושלים ״הליברלים״ שכן או לא יצאו להצביע במספרים מספיקים. אפשר לנזוף בהם, או לגנות אותם. אבל האמת היא שמה שעשו או לא עשו לא כל כך משנה. ירושלים היא עיר שהדמוגרפיה שלה מוכרת לכל. היא עיר שהשליטה בה עברה מזמן מידיים מסוג אחד לידיים מסוג אחר. היא עיר שאין טעם ״להילחם עליה״ – משום שאין הגיון במלחמה של מיעוט נגד רוב. יש בירושלים רוב. הוא ילך ויגדל. יש לו אופי מסוים. זאת העיר שלו. בעיקר שלו. אפשר לתבוע ממנו התחשבות, אפשר להזכיר לו שכדאי להתחשב (כדי שיישארו בעיר גם כמה תושבים שיגוונו אותה תרבותית וכלכלית), אפשר לטעון שלא טוב למדינת ישראל שעיר הבירה שלה תיראה כך או אחרת. אבל אי אפשר לילל שהחרדים ״כבשו את ירושלים״, או סיסמאות בנוסח דומה. החרדים הם שליש מתושבי העיר. הערבים הם עוד שליש. השאר דתיים, מסורתיים, וכן, גם כמה ליברלים דתיים וחילונים, שמספרם הכולל עודו קטן. השאלה אם כן או לא יהיו ארבעה או חמישה חברי מועצה שמייצגים אותם היא לא כל כך חשובה. קודם כל, עי ערים לא נשלטות על ידי המועצות שלהן. וגם, כי ייצוג סמלי לכמה ירושלמים שמתגעגעים לירושלים של טדי קולק לא יעלה ולא יוריד. טוב לכם בירושלים – הישארו בה. לא טוב לכם – הביטו סביבכם. המציאות הירושלמית לא עומדת להשתנות. ואם תשתנה, כנראה בכיוון ההפוך מזה שאתם חפצים בו. ולסיכום: אי אפשר לנתק את העיר מתושביה. מה שרואים בירושלים הוא מה שיש בירושלים.

בואו להאזין: נטע דורצ׳ין, האם יתוצים עוקצים?

2.

עיר שמשתנה, עשויה להשתנות מהר. בית שמש השתנתה, ונעשתה למה שהיא היום. עוד קדנציה או פחות קדנציה של עליזה בלוך לא תשנה את זה. כמו שאמרנו: הפוליטיקה של העיר תתיישר בסופו של דבר עם האוכלוסייה שלה, ומי שהפוליטיקה (והאוכלוסייה) לא תתאים לו, ייפרד לשלום – בדרך לעיר אחרת. עם הזמן, לא רק האוכלוסייה והפוליטיקה ישקפו את זהות התושבים, אלא גם כל שאר מה שקורה בעיר. הביטו בטבריה. היא יכלה להיות פנינת תיירות, היא יכלה להיות – איך נקרא לזה?  – מה שהיא עכשיו. התושבים בחרו במה שיש עכשיו. בעיני זה מצער, אבל בעיניהם כנראה פחות. מקום שבו יש תושבים שלא מספיק רוצים תרבות, ולא מספיק רוצים מקומות בילוי, ולא מספיק רוצים שגשוג כלכלי, ולא מספיק רוצים פתיחות ונינוחות – ייראה כמו שנראית טבריה. מצפה רמון כנראה בדרך לאותו מקום. היא יכלה להיות עיר של הווי מדברי פתוח ונינוח. במקום זה היא תיעשה לעיר של פונדמנטליזם מדברי נוקשה ופחות נינוח. זה יקרה מהר, וזה ישפיע מהר. לטובה או לרעה? זה בעיני המתבונן. יש מי שבעיניו מצפה רמון בלי מצעד גאווה אינה עיר ראויה לשמה. אבל אם תושבי העיר מעדיפים אותה ללא מצעד, לא יהיה מצעד.

כל זה כמובן אינו בינארי, זה לא ״כן״ או ״לא״. יכולה להיות עיר שבה שבעים אחוז לא רוצים מצעד ושלושים אחוז רוצים. מכאן – ההתלבטות של שתי האוכלוסיות: הרוב צריך להחליט כמה הכרחי בעיניו למנוע מהמיעוט את רצונו. המיעוט צריך להחליט מתי הרגע שבו הכרעת הרוב הופכת מבחינתו את העיר לבלתי נסבלת. השכונה שבה גדלתי בירושלים היתה מעורבת, דתיים, מסורתיים וחילונים. חרדים כמעט לא היו בה. היום רוב תושביה חרדים. הורי עדיין גרים בה, וכנראה שנוח להם. אני לא הייתי רוצה לגור בה. ומצד שני, אין לי תלונות על כך שהצביון של השכונה נעשה חרדי. אין לי ציפייה שבשמו של עבר אחר, השכונה תישאר מה שהייתה, ולא תתאים את עצמה לתושביה החדשים. כך בשכונה, כך בעיר, כך – בטווח הארוך יותר – גם במדינה. מה אם תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תתממש, ובשנת 2064 יהיו בישראל שליש חרדים, עשרים אחוז ערבים, ומיעוט ״ציוני״? זו תהיה בלי ספק מדינה אחרת. מגוחך יהיה לצפות שמדינת ישראל כזאת, בשנות השישים של המאה ה-21, תנהל תרבות דומה לזו של מדינת ישראל בשנות השישים של המאה ה-20.

3.

ישראל הוכיחה השבוע, לא בפעם הראשונה, שתושביה מעדיפים לחיות עם הדומים להם. בערים רבות במרכז הארץ הונף דחליל ה״הדתה״ כדי להוציא את התושבים מבתיהם להצביע. האם תל אביב נמצאת תחת מתקפת הדתה? כתושב תל אביב, קשה לי להתייחס ברצינות לטענה כזאת, ומצד שני החרדה מובנת לי. בתל אביב היו מי שבאמת חששו מאיתמר בן גביר, שלא הצליח להכניס אפילו חבר מועצה אחד. בתל אביב היו באמת מי שכתבו בסמס ש״ת״א שלנו בסכנה״, וביקשו שאצביע ל״חילונים ירוקים״. בדומה, בערים כמו כפר סבא, או הוד השרון, או הרצליה, או ראשון לציון, היו רשימות ומועמדים שהבטיחו לשמור על העיר ״חילונית״, או ״פתוחה״, או ״ליברלית״. בחלק גדול מהערים האלה, אין התכנות לשום דבר אחר. אלה ערים עם קבוצה חילונית גדולה וחזקה, שאין למיעוט חרד״לי או חרדי אפשרות לכופף את אורחות חייה. אבל פחד הוא לא תמיד דבר רציונלי. פחד הוא לחיות בכפר סבא ולהרהר במה שקורה בבית שמש, או במצפה רמון, ולהרגיש צורך להגיף את התריסים כבר עכשיו, לפני שמאוחר מדי, לפני שיבוא גרעין תורני, או מנהיג חרדי, או השד יודע מה, וייקח לנו את העיר הנעימה שלנו. ההדתה היא קוד, היא הסמן של ״ההם״ שרוצים דבר אחר ממה שאנחנו רוצים, שפה אחרת, תרבות אחרת.

זה העניין, תרבות אחרת. הבחירות המקומיות נותנות לתרבות פנים ושם: טבריה נראית אחרת מהוד השרון. ירושלים נראית אחרת מרמת השרון. ערים בישראל עולות על מסלול שסופו ידוע מראש: מי שירצה לילדיו חינוך שפותח דלתות של אקדמיה, מדע, טכנולוגיה, יבחר בסוג מסויים של עיר. מי שרוצה שילדיו לא ייחשפו למצעדי גאווה יבחר בסוג אחר של עיר. ככל שיעבור הזמן, יהיה קשה יותר למצוא גם וגם. תרבות מקומית תכתיב אפשרויות. אפשרויות יכתיבו סוג אוכלוסייה שתישאר או תעזוב. אוכלוסייה תכתיב חיזוק נוסף של המאפיין התרבותי המקומי. וכן, יש בטענה הזאת מסר בעל אופי קצת דטרמיניסטי. מי שלא מסכים איתו, מוזמן להמשיך להילחם על חבר המועצה החילוני בירושלים, או על חברת המועצה של עוצמה יהודית בתל אביב.

, , , , , , , , , ,

14/04/2024איפוק הוא לא תבוסה. המתנה אינה הכלה רונן ברגמן, Ynet
כמה ימי מילואים כל אחד יחסוך אם החרדים יתגייסו ליאור באקאלו, N12
אנחנו נלחמים, ובחוץ חוזרים לריב קלמן ליבסקינד, מעריב
"להרצי אין אויבים, אבל גם אין לו חברים" איתי אילנאי, ישראל היום
קו אחד לשתי התנקשויות: חוסר מחשבה על התוצאות עמוס הראל, הארץ
בירקנפלד, למה הפסקנו להיות ציידים-לקטים? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
הסכנה הקיומית למדינת ישראל מגיעה דווקא מניו יורק מוריס הירש, מקור ראשון
ההישגים הצבאיים אינם מתורגמים להישגים אסטרטגיים אבי יששכרוף, Ynet
מה מכשיר את הרמטכ"ל להבין את סינוואר? אבי גיל, וואלה
ישראל יכולה להיגמל מהתלות בווטו האמריקני ניצן דוד פוקס, מקור ראשון








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-04-12)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 8 30 30
הליכוד 32 19 20
יש עתיד 24 15 12.7
ש״ס 11 9 10.1
ישראל ביתנו 6 12 9.4
עוצמה יהודית 6 10 9.4
יהדות התורה 7 7 7.2
רע״מ 5 5 5.1
חדש תע״ל 5 5 4.6
מרצ 0 4 4.5
תקווה חדשה 4 4 3.6
הציונות הדתית 8 0 2.9
עבודה 4 0 1
בל״ד 0 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר