ברחוב שאני גר בו בתל אביב ישנה ישיבה. ברחוב מתהלכים בחורים צעירים במגבעות שחורות. הם מבקרים בגינת המשחקים הגדולה שבפינת הרחוב, עם מתניידים עם מזוודות על גלגלים בדרך אל ומהבית בחלק מסופי השבוע, הם משמחים את השכנים בשירה אדירה בחגים. ככל שאני מזהה, אין מתח ביחסי הישיבה עם הסביבה. ובכל זאת, בכל עת שאני עובר לידה בחודשים האחרונים אני מביט לצדדים כדי לבחון אם מפגינים כבר באו, אם הישיבה כבר סומנה כמוקד של התנגדות, כמו הבית של השרה גילה גמליאל שנמצא לא רחוק.
אין שום סיבה להפגין נגד הישיבה, או להטריד את תלמידיה – מלבד אחת: השאיפה הגוברת להפרדה. למיטב ידיעתי, אין מכון אתאיסטי ללימודי הומניסטיקה שיושב בבני ברק. למיטב הבנתי, אין בתי ספר תיכון תוססים עם נערים בגופיות ונערות בשורטס בבית״ר עילית. ואם כך, מה לישיבה בתל אביב?
בואו להשיב: האם המצב הכלכלי ישתפר או ידרדר?
השאלה הזאת עולה בחריפות בימים האחרונים בגלל קרב שמתנהל נגד ישיבת ״מעלה אליהו״ בתל אביב. העיריה החליטה לבחון מחדש את האישור שניתן לה למבנה גדול. מפגינים מתגודדים מולה מעת לעת. ברשתות יש קמפיין בעד ונגד, שבו נשמעות טענות על הרצאות רדיקליות באולמות הלימוד (השמועה אומרת שגם באוניברסיטת תל אביב נשמעות מעת לעת הרצאות רדיקליות, לתשומת לב שני הצדדים המתווכחים). לא קשה לסכם את העמדות ואת הסנטימנטים המעורבים באירוע הזה.
מצד אחד: תל אביב היא של כולם, והאווירה הפלורליסטית, שתל אביב מתגאה בה, משמעה לתת לישיבה לפעול ולפרוח בלי הפרעה.
מצד שני: תל אביב היא עיר חילונית וליברלית, וגורמים דתיים-חרדים, שלא יעלו על דעתם לארח מוסדות תל אביביים ברוחם באזורי המגורים שלהם, לא צריכים לקבל משכן קבע בתל אביב.
זה ויכוח שדומה באופיו לוויכוח אחר, מוכר מאוד: האם ועד כמה הדמוקרטיה צריכה לאפשר השמעת רעיונות קיצוניים החותרים נגד הדמוקרטיה. בארה״ב, שבה מקובל חופש ביטוי ללא מגבלה, מותר גם לגזענים או לאנרכיסטים להפגין ברחוב ולקרוא למימוש האידיאולוגיה הקלוקלת שלהם. בישראל המצב אחר. ישראל היא דמוקרטיה שבחרה למנוע, לפחות בתיאוריה, פריחת רעיונות שחותרים תחת הדמוקרטיה. יש לזה שם: דמוקרטיה מתגוננת. נכון – משמעותה של דמוקרטיה מתגוננת היא פגיעה מסוימת בחופש הביטוי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אבל לפעמים צריך לאזן בין ערכים שונים שיש ביניהם מתח. חופש הביטוי מוחלט – אלא אם הוא מאפשר ביטוי שמשמעותו ארוכת הטווח היא פגיעה בחופש הביטוי (ואז כמובן עולה השאלה, מי קובע וכיצד מתי ביטוי נעשה מסוכן).
נחזור לתל אביב: טענת התומכים בישיבה היא טענת החופש – טענת המתנגדים לישיבה היא טענת ההתגוננות. שתי הטענות צבועות בפוליטיקה של החודשים האחרונים, פוליטיקה של פירוד. לא במקרה, הזמן שבו מדברים על קנטונים, על פיצול יהודה וישראל, על אוטונומיה, הוא גם הזמן שבו נטפלים לישיבה שמתקיימת כבר עשרות שנים ללא הפרעה. כי בסופו של דבר הכול קשור בהכול. אי אפשר לצעוק פלורליזם בקול אחד, ולצעוק לא סופרים אתכם בקול השני. וכמובן, לא אנשי הישיבה הם הצועקים. הם בפירוש קורבן. אבל ככה זה במצב של מתח חברתי גבוה. בשני הצדדים יש קורבנות של סיטואציה מורכבת. כך התושב החילוני שעוזב את השכונה המתחרדת בירושלים, כך תלמיד הישיבה הדתי שנתקל בעויינות מצד שכניו התל אביבים.
איך נכון לנהוג במקרה הזה? שאלה לא פשוטה. מצד אחד, הלב עם תלמידי הישיבה שלא חטאו. מצד שני, אי אפשר לצפות שתל אביב תארח בשמחה את כל מה שמנוגד לאופייה ולרוחה. מצד אחד, איזה מן פלורליזם זה שלא מאפשר לימוד תורה בשלווה. מצד שני, איזה טענה יכולה להיות לציבור שמתאפיין בהסתגרות ובדחיית השונה נגד ציבור אחר שרוצה להסתגר מפני השונה. בקהילה החרדית ובקהילת הציונות הדתית (הקהילה, לא המפלגה) קמו משפיענים ואישי ציבור להגן על הישיבה. שאלו את עצמכם: האם המשפיענים האלה היו מקבלים מצעד גאווה באלעד, האם היו מאפשרים הקמת בית מדרש לאבולוציה ואתאיזם בבית״ר עלית, האם היו מסכימים שגרעין של מחזירים בשאלה ירכוש בתים בעופרה? התשובות בגוף השאלה. הם לא היו מסכימים. כלומר, הטענה שלהם בעייתית: הם רוצים שתל אביב תהיה פתוחה לכולם, בעוד שהשכונות שלהם, לפעמים אפילו הערים שלהם, לא יהיו פתוחות לכולם.
אלא שבתל אביב, שאכן הייתה תמיד פתוחה לכולם, מנשבות רוחות חדשות. אם לסכם אותן על קצה המזלג – גם בתל אביב יש תחושה גוברת שאולי הגיע הזמן להיות מגזר. אולי גם תל אביב צריכה להיות חרדית בדרכה, או ציונית-דתית בדרכה. להיות עיר קצת פחות מגוונת אידיאולוגית, קצת יותר מכוונת לצרכים של מי שמזדהים עם ערכי הבסיס של רוב תושביה. וכמובן, זה מורכב כאשר מדובר בעיר גדולה, מרכזית, שאינה הומוגנית כרגע. אבל שאלת היעד חשובה. הביטו בירושלים, שהנתונים אודותיה פורסמו הבוקר על ידי מכון ירושלים למחקרי מדיניות. כארבעים אחוז מתושבי ירושלים הם ערבים. משישים אחוז היהודים, יותר ממחצית הם חרדים. ויש גם הרבה מאוד דתיים. ירושלים היא עיר ענייה מאוד, שמרנית מאוד, אתר תיירות תוסס שמוקף בשכונות שהולכות ומתכנסות לתוך עצמן. נכון, יש בה גם כמה מוקדי בילוי תוססים, וכמה שמורות של ישראל שקצת דומה יותר לישראל של תל אביב. אבל יש מגמה, והיא ברורה. אפשר לגנות אותה או לברך עליה, אפשר גם להבין שזאת המגמה, ולנסות להציב מולה מגמה הפוכה, במקומות אחרים.
במודע או שלא במודע, זה מה שמשתקף בקרב על הישיבה בתל אביב. השאיפה למגמה מקבילה של סגירת חומות והיפרדות. מחקרים מהשנים האחרונות העלו שכמעט לכל החרדים יש בעיקר חברים חרדים ושכמעט כל חרדי יסרב לשלוח את ילדיו לבית ספר מעורב חילוני-דתי, משום שחינוך כזה ״עלול להחליש את האמונה וקיום המצוות״ (63%), ומשום ש״כל אוכלוסייה צריכה את החינוך הספציפי שלה״ (27%). במקביל, רוב גדול מקרב החילונים אמרו שאינם רוצים לגור עם חרדים באותה שכונה. ובסך הכל, כשישים אחוזים מהיהודים בישראל סבורים ״ששכונות בעיר צריכות להיות מרחב נפרד לחילונים, דתיים וחרדים תמיד״.
משכונות לערים הדרך קצרה. ואם מרחב נפרד, אז מה לישיבה שמרנית, שמטרתה המוצהרת היא ״חיזוק הרוחניות והערכיות בעיר״, בלב תל אביב?
