fbpx

פרופסור פוקס מחפש את מרחב ההסכמה

 

אני כתבתי כך: ״בהחלט אפשר להניח שהסכמה על מספר גדול של שאלות עקרוניות מאפשרת דיאלוג והסכמה גם על שאלות אחרות״.

קמיל ביקש שינוי קל: ״בהחלט אפשר להניח (או לפחות לקוות)״.

וכך אכן מופיע המשפט בהערות השוליים של ״היום השמיני״ מאת מיכה גודמן. הפרויקט הספרותי האחרון שפרופ׳ קמיל פוקס ואני היינו מעורבים בו יחד. במקרה הזה, בתפקיד משני כמובן, של להקת הסוקרים הבוחנת את התזה באמצעות מספרים, אבל עדיין יחד. בקשה אופיינית לו כל כך: ״או לפחות לקוות״. אני ביקשתי לקבוע עובדה, קמיל ביקש להזכיר שתוצאה של סקר היא רק חצי עובדה. ולפעמים היא רק מענה למשאלה: הנתונים הם נתונים, אילמים ואטומים. אנחנו המדברים עליהם, ומוצאים בהם את מה שנוח למצוא.

פרופ׳ פוקס מת ביום רביעי, בן שבעים ושמונה. מוות שאורב לו כבר כמה שנים, אבל מפתיע בפתאומיותו השבוע. ביום שני עוד התעקש לנסות לנתח ערימה של מספרים. שאלתי: אתה מרגיש טוב? הוא אמר: אם אעבוד, אולי ארגיש יותר טוב. העבודה הייתה על סקר מעניין, שנתוניו טרם פורסמו, המתעמק בתתי קבוצות בימין הישראלי. פוקס היה איש שמאל, מצביע די קבוע למרצ. אבל יותר משהיה איש שמאל היה איש סקרן. כמעט גרגרן של מספרים ונתונים. אחרי מאות, אלפים של מחקרים, אפשר היה להניח שיתעייף. אבל מעת לעת היה מתקשר בהתרגשות: תראה מה שלחתי!

נו, מה כבר יכול להיות? עוד מספרים!

להשיב על שאלון הסקר של היום השמיני

לכל הנתונים מסקר היום השמיני 

לספר היום השמיני מאת מיכה גודמן

הוא נולד וגדל ברומניה, ומעת לעת חזר לסיפורים על ימי העלייה לארץ, על הלימודים בכפר הנוער. על ההחלטה הנחושה שלרומניה הוא לא חוזר (הוא חזר לביקור אקדמי, אחרי לא מעט שנים). אם היה ממשיך בדרך של ימי הנעורים, אולי היה יוצא ממנו רפתן. אבל פוקס הלך ללמוד מתמטיקה וסטטיסטיקה. הוא נעשה פרופסור, וכתב מחקרים משפיעים על ניסויים קליניים בתחום הגנטיקה והרפואה. בציבור הרחב הוא מוכר משום שהיה סוקר. משום שהופיע במדגמי ליל הבחירות. לפעמים קלע טוב יותר מאחרים, לפעמים קצת פחות. הניסיונות המגושמים של בעלי עניין, שוחרי טובתו או רעתו, לרומם דיוקים או לנגח פספוסים לפעמים הרגיזו אותו, אבל בדרך כלל הצחיקו. הציבור מצפה ליותר מדי, אמר מעת לעת. הציבור לא מבין שכאשר תוצאות של בחירות מוכרעות בפער קטן על ידי בוחרים שמחליטים ברגע האחרון, היכולת של סוקר לדייק בדיוק היא במידה רבה תוצר של מזל. מי שדייק בבחירות האלה, ידייק פחות בבחירות הבאות. לכן, אין טעם לנפח את החזה, כי בסיבוב הבא אוויר יצא ממנו בשריקה.

פעם שאלתי אותו מה לדעתו תפקידו של הסוקר בחברה דמוקרטית. הוא הביט בי בתימהון על עצם השאלה. אחר כך אמר: לספק מידע. אנחנו ספקים של מידע. ורצוי שיהיה מהימן. אם המידע מועיל למישהו בקבלת החלטות, במה לתמוך, למי להצביע, כיצד לחשוב על מדיניות – מילאנו את תפקידנו. אבל רצוי שיהיה מהימן, חזר ואמר. פוקס היה ישר כמו סרגל. לפעמים ישר עד כדי נדנוד. לפעמים ישר עד כדי שעמום. פעם כתבתי: ״בחמישי שעבר שאלנו 100 בוחרי מרצ במי הם תומכים״. קמיל שלח הערה: ״היו רק 99 משיבים״.

אי אפשר לעגל? אי אפשר לעגל! ובמקרה אחר: אבל זה יצא לא הגיוני! אז זה יצא לא הגיוני…

לפני כמה חודשים היה סקר כזה, שיצא לגמרי לא הגיוני. תוצאות שברור שלא עלו יפה. מה עושים – שאל מי ששאל את קמיל. יש שתי אפשרויות, השיב. האחת, לפרסם את המספרים, ולומר שהם לא נראים הגיוניים אבל זה מה שייצא. השנייה, לא לפרסם אותם. זו הגמישות היחידה שפה ושם התיר למי שעבדו אתו: לא יצא הגיוני, או לא יצא כמו שרציתם – אל תפרסמו.

הוא אהב את ישראל אהבה משונה. אהב אותה כמו מי שגדל במקומות אחרים, וזוכר שמקומות אחרים יכולים להיות גרועים יותר. ישראל כמובן גם הרגיזה אותו, וגם תסכלה אותו, וגם הדאיגה אותו. כשעבד על ממצאי הסקר של ״היום השמיני״ התלבט כל הזמן האם וכמה אפשר לשאוב מהם עידוד ובאיזה אופן. את המחקר עשינו באמצעות המיזם המשותף שלנו: אתר המדד (שבו שותף גם נוח סלפקוב). כמה שעות לאחר שקמיל נפטר, מצאתי את המייל שבו השיב לי על ההצעה המקורית להקים את המיזם הזה: 24 באוגוסט, 2020. ״אם תרצו אותי אצטרף ברצון ודי בהתלהבות״, כתב. הסברתי שאין תקציב, אין מימון, יש רק רעיון, ורצון לנסות את הדבר הזה. אבל הוא כבר מזמן עבר לשפה מעשית. שלח טבלאות, שאלונים, מאמרים אקדמיים עם מידע רלבנטי. למי שמחפש לדוג זיכרונות, ההתכתבות איתו מתסכלת. כי קמיל היה אדם ענייני, מעשי, לפעמים חותך בפתאומיות כדי לעבור לדבר הבא. רוב המיילים אומרים דברים כמו: מצ״ב אקסל עם הנתונים שביקשת; מצרף את הניתוח עם ההצלבות שנראות לי מתאימות; שים לב למה שיצא בעמודה השלישית. במיילים כאלה, קשה למצוא אהבה.

ותגיד, הוא שאל לפני בערך חודש וחצי, אני במרחב ההסכמה? שאל וכהרגלו צחק. זו הייתה שיחת טלפון לבירור הדדי של משמעות הנתונים שאספנו במסגרת המחקר לספר של גודמן. המטרה הייתה לברר כמה ישראלים נמצאים במרחב הסכמה, אבל קמיל התקשה להבין את מי מרחב ההסכמה מכיל, והאם הוא – פוקס – נמנה עליו. הצעתי שננסה לבדוק. שאלה ראשונה: עד כמה חשוב לך שישראל תהיה מדינה יהודית? חשוב מאוד, אמר. ועד כמה חשוב שתהיה מדינה דמוקרטית? חשוב מאוד. ובעניין הזכויות של ערביי ישראל? צריך להיות שוויון. ומה עם פינוי התנחלויות מבודדות? קמיל נעצר. ״תזכיר מה האפשרויות?״ הזכרתי: ״כמה שיותר מהר״, או ״תלוי בהתפתחויות, אולי בטווח הבינוני-ארוך״, או ״אף פעם לא״. והוא אמר: ״טוב, אתה יודע מה עמדתי״. ואני השבתי: ״כמה שיותר מהר״. והוא אמר: ״נכון״. ואני שאלתי: ״גם עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, היית מפנה כמה שיותר מהר?״.

קמיל שתק לרגע: ״לא יודע, אולי הייתי מחכה קצת״. ואז שאל: ״נו, אז אני במרחב ההסכמה?״

טור זה התפרסם לראשונה בעיתון מקור ראשון

, , ,



24/05/2024נתניהו צריך לפטר את מירי רגב רותם שטרקמן, הארץ
כך התובע בהאג הפיל אותנו בפח רוברט נוייפלד, וואלה
המאבק בין סמוטריץ' לצה"ל על השליטה ביהודה ושומרון חנן גרינווד, אמיר אטינגר, ישראל היום
איך יוצאים מהפלונטר האסטרטגי מיכה גודמן, Ynet
ההיערכות להילולה במירון: פני ההר כפני המדינה חן ארצי סרור, Ynet
אורנה לנדאו, למה את בוכה? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
הקרע בין נתניהו לגלנט מונע את בחירת הרמטכ"ל הבא אמיר בוחבוט, וואלה
מרוצה, או נקמני ודורסני? כך תיראה חזרת טראמפ שמואל רוזנר, מעריב
האג: ישראל נרדמה בשמירה רונן ברגמן, Ynet
מיתוס היום שאחרי: מול חמאס – אין לישראל קיצורי דרך יוסי קופרווסר, N12








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-05-24)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 8 29 28.3
הליכוד 32 20 20.7
יש עתיד 24 14 14.3
ישראל ביתנו 6 11 10.3
ש״ס 11 9 9.8
עוצמה יהודית 6 10 9.5
יהדות התורה 7 7 7.3
רע״מ 5 5 4.9
חדש תע״ל 5 6 4.8
הציונות הדתית 8 0 4.6
מרצ 0 5 3.8
עבודה 4 4 1.2
תקווה חדשה 4 0 0.3
בל״ד 0 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר