מפלגות הן דבר טבעי. הן פלטפורמה שבאמצעותה בני אדם מתאגדים כדי לקדם מטרות פוליטיות. איזה מטרות? המטרות שלשמן הוקמה המפלגה. נאמר – שוק חופשי והפרדת דת ומדינה. או – יותר תקציבים לרווחה, וסיפוח יהודה ושומרון. כל מפלגה צריכה סדר יום, וכל פריט נוסף בסדר היום שלה צריך לשרת גם את הפריטים האחרים. כלומר, לאפשר לה להוסיף תומכים ולא לגרוע ממנה תומכים.
ניתן דוגמה: מפלגה שתהיה בעד הקמת בית מקדש בירושלים תתחיל עם די מעט תומכים. אין המוני ישראלים שהנושא הזה בראש סדר היום שלהם. עכשיו נניח שהמפלגה נשאלת מה עמדתה בנושאי רווחה, ומתברר שהיא תומכת נלהבת בביטול של ביטוח הבריאות הממלכתי ומעבר לביטוח פרטי. מייד יהיה לה קושי, כי הרבה מאוד ישראלים שתומכים בבית מקדש שלישי, מתנגדים לביטול ביטוח הבריאות, ולכן לא יוכלו להצביע לה. שני הפריטים שהמפלגה תומכת בהם לא מתיישבים זה עם זה.
מפלגות מצליחות לא מפרקות את עצמן באמצעות הוספת פריטים אלא בונות את עצמן בדרך כזאת. הן מוסיפות פריטים כדי להגדיל את כוחן, ולמעשה מייצרות קואליציה פנימית של קבוצות שונות. ראשיתה של מפלגת מרצ באיחוד כזה, בשנות התשעים, של שלוש מפלגות. מפ״ם באה עם סוציאליזם, רץ עם זכויות אדם ופלשתינים, שינוי עם ליברליזם בורגני. שלוש מפלגות חברו לריצה משותפת, מתוך תחושה שלמרות המחלוקות האידיאולוגיות ביניהן (לדוגמה, שינוי ממש לא הייתה סוציאליסטית), יש להן מספיק מכנים משותפים שיהיו מכפיל כוח. ואכן, זה היה מכפיל כוח. בזכות הקמת מרצ התאפשרה גם הקמת ממשלת יצחק רבין של 1992. אבל עם הזמן, המחלוקות הפנימיות בין המרכיבים של מרצ שחקו את האיחוד, והביאו להתפרקות (ולימים להקמת שינוי החדשה של טומי לפיד).
הקואליציה המפלגתית, והדבק שמחזיק אותה, או לא מחזיק אותה, הם אתגר למנהיגים. מצד אחד, הם רוצים לקדם סדר יום מסוים. מצד שני, הם רוצים להישאר רלבנטיים למה שהבוחרים מרגישים. מצד שלישי, הם צריכים להחזיק הרבה תת קבוצות יחדיו בלי שיריבו יותר מדי. בישראל, התהליכים האלה הביאו להתפרקות הדרגתית, בבת אחת או אחרי שקיעה ארוכה, של רוב המפלגות. במקומות אחרים המפלגות נשארות עם אותו שם, אבל מחליפות אג׳נדה. לאמריקאים יש כבר הרבה מאוד שנים רפובליקנים ודמוקרטים. אבל המפלגות הללו כפי שהן נראות היום לא בדיוק מזכירות את המפלגות ההיסטוריות. פעם הדמוקרטים היו מפלגה של הדרום הלבן הגזעני. היום הדמוקרטים הם מפלגה של מיעוטים, ושל הצפון, ורוב הלבנים באמריקה מצביעים לרפובליקנים.
גם אצלנו מפלגות משתנות. לפעמים באורח דרמטי. פעם מפלגת העבודה הייתה מפלגה ניצית בזירת הבטחון, וסוציאליסטית בגישתה לכלכלה. היום היא מפלגה בורגנית למדי, שמאלית מאוד בהרכבה. המחנה הממלכתי של בני גנץ דומה הרבה יותר למפלגה העבודה של פעם, מאשר מפלגת העבודה של מרב מיכאלי. פעם הליכוד הייתה מפלגה שלא יכלה לסבול את נוכחותם של יורשי הרב כהנא בכנסת. מנחם בגין ויצחק שמיר הרחיקו אותם והתרחקו מהם. היום הליכוד היא מפלגה שנשענת על יורשי הרב כהנא כדי לקיים את השלטון. במקרה של העבודה, כשלון השמירה על הקואליציה המפלגתית שהחזיקה אותה הביא לדעיכה עד חוסר רלבנטיות. במקרה של הליכוד זה לא קרה. המפלגה השתנתה, ולא איבדה רלבנטיות.
האם ישראלים שמאמינים בא-לוהים הם יותר או פחות מוסריים? בואו להשיב לסקר האמונה הגדול
למה אני נזכר בכל אלה? בגלל נתונים חדשים שפורסמו בארה״ב על המפלגה הרפובליקנית, שמלמדים כמה מהר מפלגה יכולה להשתנות. כמו אצלנו (״זו לא המפלגה של בגין״), גם בארה״ב נהוג לומר על שתי המפלגות הגדולות ש״זו לא המפלגה שהייתה פעם״. במקרה של הרפובליקנים, ״זו לא המפלגה של רונלד רייגן״. הנתונים מלמדים שזו אמירה שיש לה אחיזה במציאות.
מה הייתה המפלגה של רייגן? מפלגה שנשענה של שלושה עמודי תווך: שמרנים כלכליים, דתיים נוצרים, ניצים בטחוניים. המפלגה של רייגן איחדה אוונגליסטים, קפיסטליסטים וניצים. הייתה לזה סיבה טובה: המפלגה של רייגן עוצבה בימי המלחמה הקרה מול ברית המועצות, והעימות איתה התלבש במדויק על שלושת עמודי התווך האלה. ברית המועצות הייתה אתאיסטית (והרפובליקנים של רייגן דתיים), ברית המועצות היתה קומוניסטית (והרפובליקנים של רייגן בעד שוק חופשי מאוד), ברית המועצות הייתה איום אסטרטגי (והרפובליקנים של רייגן תמכו בבלימה פעילה של הכוחנות שלה).
מאז העולם השתנה, ואיתו המפלגה. שימו לב לנתונים (של נייט כהן בניו יורק טיימס). הרפובליקנים של דונלד טראמפ, שהוא המנהיג הדומיננטי במפלגה, הם הרבה פחות דתיים, הרבה פחות קפיטליסטים, והרבה פחות ניציים במדיניות החוץ. המפלגה שנשענה על ברית אידיאולוגית מסויימת נותרה גדולה, חזקה, משמעותית – אבל שינתה את עמדותיה. נכון, כמה אוונגליסטים מבינים שטראמפ הוא לא בדיוק דמות מופת של מוסר ודת, אבל מתיישרים עם מה שיש. נכון, כמה ניצים יושבים על הגדר, ואולי אפילו מעדיפים את ג׳ו ביידן, כי הבדלנות של טראמפ נראית להם הרסנית. וכן, גם השמרנים פיסקאלית מתקשים לקבל את הפופוליזם של טראמפ, ומצד שני, כאשר הם מביטים שמאלה הם רואים מפלגה שהלכה עוד יותר שמאלה (הדמוקרטים).
כלומר, טראמפ הצליח לשנות את האידיאולוגיה של המפלגה בלי לאבד הרבה מבוחריה. ואולי לא הצליח לשנות את האידיאולוגיה שלה, אלא פשוט זיהה שזו האידיאולוגיה שלה. זה מה שהמצביעים רוצים עכשיו. לא את השמרנות הכלכלית-עסקית היעילה של מיט רומני. לא את האידיאליזם הרומנטי של תיקון עולם של ג׳ורג׳ בוש. לא את המוסרנות של פט רוברטסון. הם רוצים את מה שטראמפ מציע: התנגדות להגירה (המפלגה של רייגן עשתה רפורמה משמעותית לטובת המהגרים), בדלנות בינלאומית (רייגן ושני הבושים היו נשיאים שרצו לפעול בעולם), ונושאים חדשים שנעשו הדגל העיקרי שלו – מלחמה בפשע, בוז לאליטות, והתנגדות לכל מה שמריח מתקינות פוליטית.
