בבחירות 1964 בארה״ב, הנשיא לינדון ג׳ונסון שידר סרטון שזכה לתואר ״תשדיר הדייזי״ – ילדה מורטת את עלי הכותרת של פרח, תוך כדי ספירה לאחור למתקפה אטומית. הסרטון נועד להזהיר את האמריקאים מפני היריב, בארי גולדווטר, ולהציג אותו כמחרחר מלחמה שעלול לחולל שואה גרעינית. בגרסת נתניהו לפני כמה ימים, ציוץ של פטריה גרעינית מעל גוש דן, והמסר הפוך: מחרחר המלחמה הוא שמזהיר מפני יריביו שכניעותם עלולה לחולל שואה גרעינית. בנימין נתניהו בחר להקדיש את הימים האחרונים של הקמפיין למסע של זריעת פחד. בשישי שעבר, באחת האמירות המשונות שלו, הפליג בהרהור על האפשרות שעל ישראל יוטלו סנקציות כלכליות משתקות, ואז המשיך בהרהור על מה שישראל תוכל לעשות במקרה כזה. הוא נושא בשורות איוב בנוסחים שונים מזה זמן. בפעם קודמת הודיע לישראלים שיצטרכו לחיות בספרטה. הפעם הודיע שיצטרכו לעבור למסחר בקריפטו. ראש הממשלה המשכיל והסקרן יודע ללהטט בדימויים מהעולם הקלאסי ומעולם החדשנות, הגם שחלק ניכר מתומכיו לא יודעים מה היה בספרטה וגם לא מה עושים בקריפטו. הם לא יודעים, בין השאר, כי נתניהו ניצח, בשנותיו כראש ממשלה, על שקיעתה הנמשכת של מערכת החינוך הממלכתית הישראלית. לפני עשרה ימים, שר החינוך שלו מצא פתרון יצירתי למצוקה: הוא הודיע שמשרדו ינתק את הקשר עם הרשות הלאומית למדידה והערכה. כלומר, לא יאפשר לבחון תלמידים ישראלים כדי להעריך את רמתם. לנתניהו נפתחה האפשרות (שלא ניצל) להשתמש בעוד דימוי ציורי כדי להסביר לאזרחיו את היתרונות הגלומים במהלך כזה. כמו בעולם הקוונטי, אם לא נמדוד את הרמה, התלמידים יישארו בסופר-פוזיציה. משכילים ובורים כאחד.

זה למעשה מצבה של ישראל, בלא מעט זירות, שמהן תצטרך הממשלה הבאה לחלץ אותה. באיראן – סופר פוזיציה שאינה ניצחון ולא תבוסה. בעזה – סופר פוזיציה שאינה מחיקת חמאס ואינה הסכמה להמשך שלטונו. מול האתגר החרדי – סופר פוזיציה של חובת גיוס והעדר אכיפת גיוס. ביהודה ושומרון – סופר פוזיציה של גינוי פרעות ועידוד פרעות. גם מערכת הבחירות מעמידה את ישראל בסופר פוזיציה – ניצחון והפסד. אלה ניצחו כי לא הפסידו, אלה הפסידו כי לא ניצחו, אלה וגם אלה מחפשים להפוך אי ודאות למעין ודאות. והתנאים לא קלים. האופוזיציה רצתה להתחיל מייד במהלכים שיסמנו את המעבר לשלטון אחר. המציאות שרטטה לה דרך חתחתים.

איך ישראל הצביעה: הדו״ח המפורט והמתעדכן של המדד

חישבו על מה שצפוי בימים ובשבועות הקרובים: בתחילת השבוע הבא, מפגשים עם הנשיא כדי לקבוע מה בכלל ניתן לעשות. לגדי איזנקוט היתה תוכנית שהשתבשה, לנפתלי בנט אולי היתה תוכנית קצת אחרת, לאביגדור ליברמן היתה תוכנית שלישית – רק הוא ידע מה התכנית. לבנימין נתניהו היתה תוכנית: לא לאפשר לצד השני לנצח. זו התוכנית שעלתה יפה יותר מתוכניות אחרות. וכן – גם לנשיא יצחק הרצוג היתה תוכנית. הוא הודיע מראש שילחץ להקים ממשלת אחדות. כמו אביו המנוח חיים הרצוג, שהיה הנשיא בשנת 1984, הרצוג מקווה שיוכל לחלץ את המדינה ממשבר אם יכפה על ראשי המפלגות הגדולות לשבת יחדיו. יחי ההבדל הקטן: ב-1984 ראשי המפלגות היו יצחק שמיר מהליכוד ושמעון פרס מהמערך. הם לא חיבבו זה את זה, אבל אף אחד מהם לא נשא על גבו כישלון מהדהד כמו שבעה באוקטובר, אף אחד מהם לא כיהן זמן ארוך כראש ממשלה. שניהם עמדו בראש מפלגות גדולות, דומיננטיות. מתוך 120 מושבי הכנסת, 85 היו מושבים של הליכוד והמערך. כך שממשלת אחדות היתה ממשלה של שתי מפלגות, שיכולות להכתיב סדר יום ללא קושי. זה כמובן לא המצב היום, אם כי, בסופו של חשבון, גם חמישים מנדטים או קרוב לזה לשתי מפלגות בסיס של קואליציה זה לא מעט.

מי יעמוד בראש ממשלת האחדות? איזנקוט לא יסכים לשבת בממשלה של נתניהו, כך לפחות התחייב. רבים מבוחריו לא רוצים שמי ממנהיגיהם ישב בממשלה של נתניהו. בטח שלא בתנאים שנתניהו עשוי להכתיב. האם נתניהו יסכים לשבת בממשלה של מי מהם? ברור שלאור התוצאות הוא לא יקבל פסק דין כזה.

וזה מסתבך. כי בשעה שהרצוג יקיים את הפגישות עם ראשי המפלגות, וינסה לשכנע אותם בצורך באחדות, יבואו בחירות האמצע בארה״ב, ואחריהן האפשרות למתקפה באיראן. נתניהו יהיה ראש הממשלה שתפקידו להחליט. האם יתייעץ ביריביו שרצו לרשת אותו? שאלה טובה. האם יריביו יתמכו בהחלטה שלו לצאת למלחמה? גם זו שאלה טובה. האם אפשר יהיה לנהל משא ומתן קואליציוני נמרץ תחת מטר של טילים? ישראל מנוסה בתסריטים מגוונים ומסוכנים, אבל מצב כזה בלי ספק ישפיע גם על המשא ומתן. אולי נתניהו יציע כניסה מהירה לממשלת חירום. אולי יהיה מי שיתפתה לזה. אולי לא יהיה מי שיתפתה לזה, ונתניהו יפתח – תוך כדי מלחמה – בקמפיין נגד יריביו שאינם מגבים אותו בשעת משבר לאומית.

ישראל היא מדינה שכל יום שעובר בה הוא יום של חירום, אך בהקצאת זמן למשא ומתן קואליציוני היא נוהגת בסבלנות מופלגת. קודם הנשיא מתייעץ, אחר כך יש חודש למועמד להקים ממשלה, ואם כשל, עוד שבועיים, ואם שוב כשל, עוד חודש למישהו אחר, ותיאורטית, אפשר אפילו עוד שבועיים למועמד שלישי. עשו את החשבון: עשרים ושמונה ועוד ארבע עשרה ועוד עשרים ושמונה ועוד ארבע עשרה. בסך הכל, שמונה וארבעה ימים, שכל אחד מהם עשוי להיום יום של חירום, ובמקביל מתנהלות בהן שיחות שיובילו, או לא יובילו, להקמה של ממשלה חדשה. נובמבר, דצמבר, עד אמצע ינואר 2027.

אנחנו במצב של המשך ושינוי. של אחדות ופיצול. של הכרעה ודחייה. של ממשלה ואין ממשלה. אנחנו בסופר פוזיציה. וזה יכול להימשך עד ינואר. וזה יכול להימשך גם אחרי.