fbpx






5.43/105.09/10

22.7%28.9%18.4%24.2%

הישראליזציה של הערבים

הנה מה ששמואל רוזנר כתב על התהליך הזה במעריב:

בסקר מתבקשים ערביי ישראל, כעניין של שגרה, לבחור מבין ארבע אפשרויות, מהו התיאור המתאים ביותר של זהותם העיקרית: ערבית, ישראלית, פלסטינית או ערבית־ישראלית. אלא שהתשובות שהתקבלו השנה היו רחוקות מלהיות שגרתיות. למעשה הן היו שונות במידה משמעותית מאוד מהתשובות לאותה שאלה לפני שנה. השנה הייתה עלייה חדה בשיעור הערבים המגדירים את זהותם העיקרית כ”ישראלית”, ולצדה ירידה משמעותית בשיעור הערבים המגדירים את זהותם העיקרית כ”ערבית” או “פלסטינית״.

אם לסמוך על המספרים הללו – ויש צורך ביותר מסקר אחד, וביותר מתמונת מצב בשנה אחת, כדי להסיק שזו המציאות החדשה של ישראל – מדובר בתהליך דרמטי למדי של ישראליזציה. למעשה, פחות מאחד מכל עשרה ערבים בישראל אומר שזהותו העיקרית היא “פלסטינית”, בעוד שכשלושה מכל ארבעה ערבים (74%) מגדירים את עצמם כ”ישראלי” או “ערבי־ישראלי״.

וכאן תוכלו לקרוא סיכום מפורט של הסקר, מאת סלפקוב, רוזנר ופוקס, באתר המכון למדיניות העם היהודי, כולל הדברים הבאים.

השתתפות של ערביי ישראל במערכת הפוליטית היא כמובן מגמה רצויה. עם זאת, אין בה כדי להסיר מסדר היום כמה מהמכשולים המקשים על הנציגות הפוליטית המשמעותית המייצגת אותם לחבור למפלגות המייצגות את הרוב היהודי למבנים קואליציוניים מלאים, או אפילו רופפים (תמיכה מבחוץ). משימתם של חוקרי החברה הישראלית הייתה כמובן פשוטה בהרבה אם כל הנתונים בכל משאלי דעת הקהל היו מצביעים בכיוון דומה, אולם זה אינו המצב. גם בסקר המכון של 2020, בצד הזינוק החד בשיעור הערבים המעידים על זהותם כישראלית, ואומרים שהם מרגישים ״ישראלים אמתיים״ (כשני שלישים, אם לחבר את המרגישים כך במדיה מסוימת ובאופן מלא), ניתן להבחין באבני נגף להשתלבות מלאה של המיעוט בחברת הרוב. השנה, סימן כזה ניכר היטב במענה של לא יהודים לשאלה האם בהר הבית עמד אי פעם בית מקדש יהודי.

זו שאלה טעונה מאוד במסגרת הכוללת של הסכסוך הישראלי-פלשתיני משני הצדדים. הן ״הכחשת הזיקה ההיסטורית של היהודים לבית המקדש, לכותל המערבי ולעיר בכללותה, מצד גורמים מוסלמיים דתיים ורבים אחרים״ והן ״מן הצד היהודי, אי–הכרה בחשיבות ירושלים למוסלמים טרם הופעתה של הציונות״. מבלי להידרש לשאלות של ממצאים ארכאולוגיים וראיות היסטוריות, ברור כי רוב מוחלט של היהודים בישראל (ובעולם) מאמינים שבית מקדש יהודי עמד על הר הבית. אמונה זו חוצה מחנות פוליטיים ואינה מושפעת מעמדות הנוגעות לפתרון הרצוי לסכסוך. בעיני היהודים המקדש הוא עובדה היסטורית, שהכחשתה (שהתגברה בעשורים האחרונים) היא מעשה שאין להבינו אלא כניסיון לקעקע את הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לבין ארץ ישראל. כך, כאשר הכחשה זו באה מפיהם של מנהיגי הרשות הפלשתינית, וכך ללא ספק גם כאשר היא ניכרת בדעת הקהל של ערביי ישראל.

כמחצית מבין הלא יהודים בישראל, ורוב ניכר מבין המוסלמים (59%) סבורים כי לא היה בית מקדש יהודי על הר הבית. עוד כשליש אומרים שאינם יודעים, קרי, אינם משוכנעים שהיה אך גם אינם מכחישים שהיה (נתון זה עשוי לרמז על פוטנציאל חינוכי לפחות בנוגע למי שטרם גיבשו עמדה). מקרב הנוצרים והדרוזים שהשיבו לסקר (שיעורם נמוך, כך שהאפשרות לבעיית דגימה קיימת) כמחצית השיבו שאינם יודעים, ושיעור המכחישים במפורש את קיומו של בית מקדש כרבע.

,