אפשר להעריך שגם על חנוכה הקורונה תשפיע. באמריקה, כבר בודקים מי וכמה יוצאים לביקורי משפחות בתקופת החגים הארוכה שנפתחה בחג ההודיה ותסתיים בשנה החדשה, וניכר מיעוט טיסות, מיעוט נסיעות, מיעוט ארוחות משפחתיות. בדיקה מסקרנת במיוחד נערכת בקרב אפידמיולוגים. מי שטרח לבדוק הוא. העיתון ניו יורק טיימס שסקר 635 אפידמיולוגים וחילק אותם לשלוש קבוצות: מי שחוגגים בחוג המשפחה המצומצמת, כלומר בבית. מי שחוגגים גם עם אורחים (או שהם מתארחים). כלומר, נפגשים גם עם מי שאינם בני ביתם. ומי שוויתרו על חגיגה. כפי שאפשר לראות בגרף, בין חמישית לרבע מהרופאים האפידמיולוגים, המומחים למגפות, רואים גם אנשים שאינם בני ביתם. כל השאר מוותרים, וחוגגים בבית, או שאינם חוגגים כלל.
עם מותו של מי שהיה אגדת כדורגל, לא קל להביט בעין יבשה על השאלה עד כמה היה גדול, והאם הגדול מכולם. אבל אפשר לנסות לבדוק מה אמרו הדירוגים עד כה. לדוגמה, המגזין פור-פור-טו דירג אותו ראשון. אחריו באו ליונל מסי ופלה. דירוג שגרתי, ובעצם, קבוע. אלה תמיד השלושה הראשונים, רק הסדר משתנה. אבל הנה ״גיב-מי-ספורטס״ שזרק את מסי מהעשיריה הראשונה – מהעשיריה! – ודירג את מראדונה ראשון. למה מסי לא ומראדונה כן? ההחלטה מנומקת, ולא בהכרח מופרכת. מסי לא זכה מעולם בגביע העולמי.
שלושה סוגי דירוגים יש בעולם הספורט.

זה אולי לא הדבר הכי אלגנטי לעשות, ובכל זאת קצת מעניין לפחות כהרהור. לקחנו שני סקרי דעת קהל שבדקו את יחסם של הישראלים לצה״ל. האחרון עדכני ממש, בעריכת מנחם לזר עבור המכון לדמוקרטיה. תחת הכותרת (הנחמדה) ״צבא הרגעה לישראל״, הסקר מלמד על רמת האמון הגבוהה בצבא, כולל רצון של חלק גדול מהאוכלוסייה להפיל על צה״ל, מעבר למשימתו העיקרית, גם את הטיפול במגפת הקורונה. נדמה שאם היינו שואלים אם צה״ל צריך לטפל גם בהתחממות הגלובלית, בפלישת חזירי הבר לחיפה, באבטלה, ביחסים עם האיחוד האירופי, התגובה תמיד היתה זהה. הציבור פשוט מאמין שלובשי המדים מתאימים יותר לביצוע משימות מגורמים אחרים – כמו ממשלה, או הסתדרות, או ארגוני חברה. הנה, כך מנסחים זאת אנשי המכון:
אותנו עניינה במיוחד הפסקה הבאה, הנוגעת לאמון כללי של הציבור בצבא.