השבוע קראתי בספרו של גוטפריד וילהלם לייבניץ ״תיאודיציאה״, בתרגומו של הפרופ’ אלחנן יקירה, ולא יכולתי שלא לחשוב על מצבנו שלנו, ערב ראש השנה. לא יכולתי שלא לחשוב עליו בהקשר של סיפור ששמעתי משני אנשים על שליחי ציבור שהחליטו לא לעבור לפני התיבה בראש השנה – השבוע – משום שהרגישו שכשלו בתפקידם. התפילה שנשאו בשנה שעברה לא הועילה. התפילה לשנה טובה לא מנעה שנה רעה. אפשר לראות בגישה כזאת מגלומניה משונה: מי אתם חושבים שאתם, ולמה שבכלל תניחו שלתפילה שלכם יש השפעה על המציאות. אפשר לראות בה גם תוצר טבעי ואותנטי של שבר אמוני, קהילתי ואישי. ישראל נקלעה לצרה גדולה, והימים הנוראים מתגלגלים בצילה.
המילה הזאת, תיאודיציה או תֵיאוֹדיצֵיאָה, כפי שהיא מופיעה בספר, הומצאה על ידי הפילוסוף לייבניץ. זו הלחמה של “תֵיאוֹס” (אלוהים) ו”דיקֵה” (צדק), ה״מרמזת על שאלת המפתח״ שלייבניץ מבקש לעסוק בה: ״איך יכול העולם להיות הטוב‑ביותר‑שאפשר, אם יש בו כל‑כך הרבה כשלים ודברים רעים? כיצד אפשר להצדיק את הקלקולים האלה לאור הטוּב, החוכמה והכל‑יכוֹלֶת של אלוהים? אלוהים בכבודו ובעצמו… מזומן לעמוד למשפטה של התבונה, ולייבניץ, הטוב שבפרקליטים האפשריים, מאשים אותו, מגן עליו, ומזכה אותו״. כך בספר על לייבניץ שיצא לאחרונה, מאת מיכאל קמפה.
תיאודיציה, מהלך שמטרתו הצדקת האל, הוא מעשה מקובל בקרב כל המאמינים של כל הדתות. העולם מבלבל, נוכחותו של האל לא תמיד מובנת, או מורגשת, או ניתנת להסבר, ועל כן צריך למצוא לה הצדקות, מימי עקידת יצחק (למה שאלוהים ירצה דבר כזה), ועד הימים הקשים באירופה של שנות השלושים של המאה הקודמת. ועד ימינו אלה.
הלכתי לחטט בארכיון כדי לראות מה כתבתי בערב ראש השנה לפני שנה, והיה מוזר לגלות שגם אז כתבתי על תיאודיציה. הנה, כך כתבתי: ״מול האפשרות של תיאודיציה, הצדקה בכל מחיר, קיימת גם אפשרות אחרת. אחת מהן היא האפשרות הגובלת בכפירה, של הודאה בכישלון האל. לא תמיד הוא מגן עלינו. לא תמיד אפשר לסמוך עליו. זה מעשה ששזור בנרטיב הציוני ומתבטא יפה בשירו של אהרון זאב ״אנו נושאים לפידים״. זאב היה קצין חינוך ראשי בצה״ל, ושירו מושמע בטקסים רשמיים, הגם שהוא אומר ׳בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור׳. כלומר, האור הוא מעשה ידי אדם, ולא מעשהו של האל״. כך בשנה שעברה, והנה מה שכתבה יפעת ארליך בשבוע שעבר: ״השנה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו צריך גם לבקש מאיתנו סליחה. מחילה על השנה האכזרית שעברנו, סליחה מהחטופים ומבני משפחתם, מחילה מהמשפחות ששילמו מחיר דמים, סליחה מהמשפחות שנאלצו לעזוב את ביתן״.
האתגר החרדי, פרק 5, זמין לצפייה. וכאן תוכלו למצוא גם את כל האחרים
בשנה שעברה התיאודיציה הייתה לי קישוט מתאים לממצאיו של מחקר דעת קהל שמזגתי כמה מהתובנות שעלו ממנה לטור של ערב עשרת ימי תשובה. השנה התיאודיציה היא דבר אחר לגמרי. היא אתגר אקטואלי. רעה ומרה היתה השנה שמסתיימת, ומאליו עולה השאלה על ההגנה השמיימית שחלק מהישראלים מצפים לה מבורא העולם. כמחציתם אמרו לנו לפני שנה שתפילות יכולות לשנות את המציאות. הם אמרו ש״א-לוהים שומע ופועל לעזור למי שמתפלל/ת״ (37% מהיהודים בישראל) או ש״תפילה מחוללת שינוי בעולם בדרך מסתורית שאיננו מבינים״ (22%). רבים מהם התפללו השנה לשלומה של מדינת ישראל, לשלומם של החיילות והחיילים, לשלומם של החטופות והחטופים. האם התפילה הועילה? לך תדע. אולי בלעדיה היה גרוע עוד יותר. ומצד שני… המתפללים מן הסתם קיוו ליותר.
בסקר האמונה של המדד בשנה שעברה שאלנו על סדרה של אירועים את השאלה ״האם בעיניך זה אירוע שמחזק או מחליש אמונה באלוהים?״. מכלל האירועים, שניים, השואה וחורבן בית המקדש, היו אסונות גדולים. יותר גדולים מהאסון שהתחולל כאן השנה, אם כי, גם את זה צריך לקבוע בשמץ של זהירות, שהרי האסון של שנת תשפ״ד לא מסתיים היום, הוא נמתח לתוך השנה הבאה, ותוצאותיו הסופיות אינן ידועות עדיין. כך או כך, שאלנו על השואה, שרוב גדול של חילונים (65%) אומרים שהייתה אירוע מחליש אמונה, ורוב קטן של חרדים (56%) אומרים שהייתה אירוע מחזק אמונה. תשאלו: מחזק? איך הוא יכול לחזק? כדי להסביר את זה צריך לצלול למסתרי נפשם של המשיבים. וצריך גם לומר את הדבר הפשוט הבא: לחרדים יש נטייה לומר כמעט על כל דבר שהוא ״מחזק אמונה״. 63% מהם אמרו שמגפת הקורונה היא אירוע שמחזק אמונה. כלומר, ייתכן שמדובר בתשובה שמהותה הפנמה עמוקה של תיאודיציה – הצדקת האל בכל מעשיו.
הפתרון לבעיית התיאוֹדיצֵיאה, מתמצת קמפה בספרו, ״מצוי בהנחה שהכל בעולם מאורגן בצורה מסודרת והרמונית, הכל כבר מתוכנת מראש: כלומר, אם לכלל הדברים והתהליכים יש תכלית והם נושאים עימם מטרה (׳טֶלוֹס׳), כי אז בהכרח ‑ מנקודת ראות גבוהה יותר – גם למְה שמעכב (על‑פי המשוער) את התכלית יש תכלית משל עצמו, מה ששלילי חיובי, והאוּמללוּת משרתת את האושר״. כתיאור מעורפל, פילוסופי, זה נשמע אפשרי, ומי יודע, אולי אפילו נכון. אבל זו בדיוק מסוג הטענות שיסבכו את המשמיע אותן בצרה גדולה אם יהפוך אותן מתיאוריה לדוגמה קונקרטית.
סיקרתי פעם הסתבכות כזאת, של המטיף האוונגליסטי ג׳ון הייגי. זה היה בתקופת הירוץ לנשיאות ארה״ב של 2008, והייגי חולל שערורייה שגרמה למועמד הרפובליקאי ג’ון מקיין לנשיאות ארה”ב להתנער ממנו. זה לא דבר של מה בכך למועמד רפובליקני להתנער ממטיף רב עוצמה, אבל הייגי אמר דברים שמהם עשוי היה להשתמע – בעצם, למה לרכך, השתמע! – שאדולף היטלר היה שליחו של אלוהים. הנה מה שאמר: “ואז שלח אלוהים את הצייד. צייד הוא מישהו עם נשק והוא פועל נגדך בכוח. היטלר היה צייד. והתנ”ך אומר – הנביא ירמיהו כותב – ‘וצדום מעל כל-הר ומעל כל-גבעה, ומנקיקי הסלעים’, כלומר שאין איפה להסתתר. ויכול להיות שזה יישמע פוגעני לכמה אנשים, אבל אל תתנו ללב שלכם להיפגע. אני לא כתבתי את זה. ירמיהו כתב את זה. זו הייתה האמת וזו עדיין האמת. איך זה קרה? כי אלוהים נתן לזה לקרות. למה זה קרה? כי אלוהים אמר, העדיפות הראשונה שלי לעם היהודי היא להחזיר אותם לארץ ישראל”.
כך מתנהלת תיאודיציה: הייתה תוכנית אלוהית להחזיר את עם ישראל לארצו. הרוע הנאצי, שעשוי להביא חלק מבני האדם להרהור, שלא לומר ערעור, על טובו של האל, או על עצם קיומו, מתפרש בעיני המטיף כמכשיר תכליתי למימוש תוכנית. מקיין, כשהודיע על התנתקותו מהייגי, קבע כי מדובר ב”הצהרה מטורפת ובלתי מתקבלת על הדעת”. יהודים רבים הסכימו איתו. אבל היו גם מי שלא. אחד מהם אמר לי אז (והוא מצוטט בספר שכתבתי על יהדות אמריקה) שמה שהייגי עשה הוא “תרגיל תיאולוגי מקובל” וניסיון להסביר “איך אלוהים אוהב יכול לאפשר רשע בעולם”. כמו שהתלמוד מסביר שבית המקדש חרב בגלל “שנאת חינם” – כלומר, מחפש את התוכנית האלוהית הגדולה שביסוד החורבן – כך גם הייגי מחפש הגיון אלוהי בחורבן של המאה העשרים. אפשר להסכים איתו – או לחלוק עליו – אך הייגי לא ניסה לשמש סנגור להיטלר, או להצדיק אותו.
קל יחסית לעכל טענות תיאודיציה כאשר הן מתייחסות לעבר הרחוק. החורבן היה חלק מתוכנית ענישה אלוהית? אולי, אבל הוא היה מזמן. הכאב איננו טרי, הטענה איננה אישית. כשמדובר בשואה קשה יותר לסבול טענות כאלה. ויהיה קשה מאוד לסבול אותן אם ישמעו בהקשר למתקפת 7 באוקטובר. איפה היה אלוהים ב-7 באוקטובר? אפשר להשיב כהנה וכהנה, אבל תשובה שתכרוך את אשמת הטבח במעשי הנטבחים תתקל בתגובת זעם מובנת. כמחצית מהיהודים בישראל אמרו לנו שהשואה היא אירוע שמחליש את האמונה. עוד כשליש אמרו שאינה מעלה או מורידה. זה השליש של מי שהאמינו קודם ומאמינים אחרי, או של מי שלא האמינו קודם ולא מאמינים אחרי. הייתם מצפים שעל חורבן בית המקדש נקבל את אותה תשובה. אם אסון כבד שנוחת על היהודים הוא סיבה לערעור האמונה, אין הבדל בין השואה לבין חורבן הבית. ובכל זאת, הפער המספרי ברור: כאמור, כמחצית מהיהודים (48%) אמרו שהשואה היא אירוע מחליש אמונה, אבל רק רבע (25%) אמרו את אותו דבר על חורבן הבית.
