אם נתעלם לכמה דקות מקריאות השבר הצפויות שכל תכליתן פוליטית, פרשת ההדלפה מחקירת שב״כ היא פרשה שמעלה שאלות מורכבות, שקשה לתת עליהן תשובה נחרצת.
מתי הדלפה היא מעשה ציבורי הראוי לשבח, ומתי מעשה של חתרנות הראוי לגינוי. באילו נסיבות ראוי לחקור בנחרצות מעשה של הדלפה, ועד כמה נכון להרחיק לכת בחקירה כזאת. האם למדינה יש אינטרס לאפשר הדלפות, ועד כמה, ובאילו מקרים. האם מדינה דמוקרטית שנוהג בה חופש עיתונות יכולה להתקיים ללא הדלפות. על כל השאלות האלה בתי משפט בישראל כבר נדרשו בעבר להשיב, וכל פעם השיבו קצת אחרת. על כל השאלות האלה המחוקקים מסרבים, כדרכם, לתת תשובה מפורטת. אם ימנעו הדלפות – ימנעו מעצמם כלי עבודה חשוב. אם יתירו הדלפות – ייעשה בהן שימוש גם נגדם. נוח להם להותיר לקונה, ולתת לבית המשפט העליון לעשות את העבודה (ואז להתלונן על כך שהשופטים מחוקקים). כך, לדוגמה, הגנה על חסיון מקורות של עיתונאי הוכרה בפסיקה של השופט מאיר שמגר, ולא בחקיקה. ״ההגנה על מקורות המידע… היא איפוא בגדר אינטרס של הציבור״, כתב שמגר.
האיסור על הדלפה מעוגן בחוק. “עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, ולאחר שחדל מהיות עובד הציבור מסרה, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו – מאסר שלוש שנים”. האיסור על הדלפה הגיוני. השופטת אסתר חיות סברה שלעיתים יש לחקור הדלפות במהירות ובנחישות. ״הדלפת פרטים מתוך חדרי החקירות או ממשרדי הפרקליטות בעת הימצא החקירה בעיצומה, היא תופעה שפגיעתה רעה… בעניינים אלה מוטב ‘להכות בברזל בעודו חם’, ולמצות את אפשרויות הבירור והבדיקה ככל הניתן מיד עם היוודע דבר ההדלפה”.
הנה, כבר מתבהר שישנו מתח קבוע, בלתי ניתן להתרה, בין חוק האוסר על הדלפה, לבין האינטרס הציבורי שיהיו הדלפות. במשפט של ליאורה גלאט ברקוביץ׳, שהדליפה מחקירת ראש הממשלה אריאל שרון, נגד עיתון הארץ (שהייתי בו אחד הנתבעים), הזכיר השופט אבי זמיר כי ״חשיבותה של זכות הציבור לקבלת מידע נעוצה בהכרה, כי המידע המצוי בידי השלטון אינו קניינו של השלטון, אלא קניינו של הציבור; השלטון משמש אך כנאמן הציבור, ואינו יכול לנהוג במידע מנהג בעלים״.
נסכם: לציבור יש אינטרס שלא יהיו הדלפות. לציבור יש אינטרס שיהיו הדלפות. יש מתח מובנה שמוכרח להתקיים ואין אפשרות למצוא נוסחה אחת שתתיר אותו. לכן, כל מקרה לגופו. וכל מקרה מסובך כי בכל מקרה ישנם:
מדליף – שחושב שיש הצדקה להדלפה. נניח, חיילת שרוצה להדליף מסמכים מלשכת האלוף כי הן מזעזעות בעיניה (פרשת ענת קם).
מודלף – שגם הוא חושב שהמידע צריך להתפרסם, ושיש לו אינטרס מקצועי בפרסום. במקרה שלנו, לפי הפרסומים, עמית סגל.
מי שמרוויח מההדלפה – במקרה הזה, נניח, המחנה הפוליטי שההדלפה מאפשרת לו לזעוק שרודפים אותו (איתמר בן גביר).
מי שנפגע מההדלפה – במקרה הזה, גורמי החקירה, כמו השב״כ, ואולי גם כלל הציבור (אם החקירה הייתה חשובה ונפגעה).
האם ערוץ 14 יהפוך לערוץ הטלוויזיה הנצפה ביותר בישראל? בואו להשתתף במשחק התחזיות של המדד
איך נדע אם ההדלפה הייתה מעשה ראוי או מעשה מגונה? לא נדע. מלכתחילה, מניעיה של ההדלפה הם לעיתים קרובות אידיאולוגיים (בואו נניח, לטובתו של המדליף, שלא מדובר בהדלפה ממניעים של רצון בקידום, או בגלל קטטה משרדית – במקרים האלה בוודאי שההדלפה פסולה). כלומר, יש מי שחושב (המדליף) שבמקרה הספציפי שלפניו יש הכרח להדליף מידע כדי למנוע מעשה פסול של השלטון. ״לא על ריבוי מדליפים צריכים לקבול, כי אם על מיעוטם. לא מעט אסונות ועוולות היו נמנעים, לו ידע הציבור בטרם פורענות את מצב הדברים לאשורו״, כתב חבר הכנסת דאז יוסי שריד על פרשת ענת קם. גלאט ברקוביץ׳ טענה בבית הדין המשמעתי, לאחר שהעבירה את המידע על חקירת שרון, ש״הדברים… היו חייבים להיות מגולים לציבור״. ייתכן בהחלט שצדקה. אבל לא כולם סבורים כך. היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים, אליקים רובינשטיין, חשב אחרת. הוא הרחיק לכת עד כדי התרה של מעקב נגד עיתונאים כדי לאתר את מקור ההדלפה.
אפשר להניח שהמקרה שמדובר בו כעת דומה. איש שב״כ שחשב שיש לחשוף לעין השמש מעשה לא ראוי של השלטון, ומערכת אכיפה שחשבה שההדלפה, במקרה הזה, חמורה במידה שמצדיקה אכיפה נמרצת.
וכן – אין ספק שמערכת האכיפה רגישה במיוחד להדלפות מתוכה, מה שמוליד – זה בלתי נמנע – סוג של הטיה, ויש שיאמרו אפילו ניגוד אינטרסים. קל לומר: ראש השב״כ והיועצת המשפטית לממשלה מגלים נמרצות מוגברת כשמדובר בהדלפות מתוך פעולות של הארגונים שלהם. קשה לומר: אז מי אתם רוצים שיקבל החלטה לחקור הדלפה במקרים כאלה? ועוד קשה לומר: האם הם צודקים שהדלפה מתוך חקירה חשאית היא מעשה חמור במיוחד ולכן ראויה לטיפול מיוחד?
וכן – אין ספק שהעיתונות רגישה במיוחד לחקירת הדלפות, ולעיתים קרובות יוצאת נגדה בחריפות. העיתונות חיה מהדלפות, שבלעדיהן, תעוקר יכולתה לעשות את מלאכתה באופן ראוי (גם הציבור לא היה רוצה שהמידע שמגיע אליו יהיה רק זה שמאושר ומנוסח על ידי דוברים חלקלקים ומיומנים). וגם זה מוליד – זה בלתי נמנע – סוג של הטיה, ויש שיאמרו אפילו ניגוד אינטרסים. כלי תקשורת לא יכול לשבח חקירה או מעצר של מקור שהעביר לו מידע, כי בכך יאותת לכלל מקורות המידע שהוא לא הכתובת הנכונה להדלפות.
אחרי כל אלה, שיש להם שיקולים ענייניים, וגם שיקולים של טובתם האישית, באים העופות אוכלי הפגרים. אלה הפוליטיקאים, שעניינם היחיד הוא הון פוליטי. אם ההדלפה משרתת אותם, יצאו נגד החקירה. אם ההדלפה פוגעת בהם, יתבעו חקירה. אם ההדלפה מתאימה לסדר היום שלהם, ישמחו בה ויצטטו אותה כמוצאי שלל רב. אם ההדלפה משבשת את סדר היום שלהם, יהלמו במוסדות שאינם מונעים הדלפות.
אחרי כל אלה, איך נכון לגבש עמדה? נסו להתעלם מהשאלה אם אתם אוהבים פחות או יותר את עמית סגל. נסו להתעלם מהשאלה אם אתם תומכים פחות או יותר באיתמר בן גביר. נסו להתעלם מהשאלה אם אתם בעד או נגד פיטורי ראש השב״כ והיועצת המשפטית לממשלה. נסו להתאזר בסבלנות עד שתדעו מה בדיוק הודלף, ומה היה הנימוק בעד הדלפה, ולאיזה נזק גרמה ההדלפה, וקחו בחשבון, בסבירות גבוהה למדי, שגם אחרי כל אלה לא תגיעו להסכמה. יהיו מכם שיחשבו שצריך היה להדליף, יהיו מכם שיחשבו שצריך היה למצוא ולהעניש את המדליף.
למה יש רוע בעולם? בואו לקרוא את הספר החדש והמטלטל של ישראל קנוהל
