נדבר על מושגים מוכרים. נדבר על ״לכתחילה״ – נדבר על ״בדיעבד״. יש דברים שאנחנו רוצים שיקרו, תומכים בהם. יש דברים שאנחנו אולי לא רוצים, או לא בטוחים, אבל מסכימים שבנסיבות מסוימות הם נדרשים, או נסבלים. כמובן, יש גם דברים שאנחנו מסרבים להשלים איתם. לא רוצים בהם לכתחילה, ומסרבים גם בדיעבד. כשמדובר על שירות חיילות בצה״ל, ועוד יותר מזה על שירות קרבי של חיילות בצה״ל, תמצאו את שלושת הדפוסים הללו. מי שחושבים שלוחמות זה המצב הרצוי. מי שחושבים שלוחמות זה לא המצב הרצוי, אבל מצב שכנראה נדרש. מי שחושבים שלוחמות זה דבר לא רצוי. הסוג השלישי יחסית נדיר – אבל עושה הרבה מאוד רעש. לפעמים עד כדי ליצור את הרושם שיש בישראל מחנה גדול ורב של התנגדות לשירות קרבי של לוחמות. אבל אין.
המספרים נאספו לסקר של JPPI, והם ברורים למדי. ובמקרה הזה נתמקד במספרים שנוגעים לתשובות היהודים, כי הערבים לא משרתים, ורבים מהם גם נמנעים (לא כולם אבל רבים) מלהשיב על שאלות שנוגעות לסוגיות של גיוס.
אז כמה מונה מחנה הלכתחילה – מחנה הישראלים שחושב שריבוי לוחמות זה חדשות טובות? התשובה היא 69% מכלל היהודים. שבעה מכל עשרה.
כמה מונה מחנה הבדיעבד – המחנה של מי שחושבים שאולי היה מוטב אחרת, ״אבל כנראה שאין ברירה״? עוד אחד מכל עשרה (10%).
בואו להשתתף בתחזית הבחירות של המדד
כמה במחנה הקולני של המתנגדים לשירות קרבי של חיילות? קודם כל נאמר, זה שהם מעטים זה לא אומר שהם טועים, או שהם צודקים. זה רק אומר שהם מעטים, ושכדאי לזכור את זה ולזהות שמדובר בהרבה רעש של יחסית מעט ישראלים. מדובר ב-12% מכלל היהודים. אם עשיתם חשבון בראש כבר הבנתם שיש עוד 10% שמשיבים לא יודעים.
אלה נתונים שמעניין לשים לב אליהם על רקע המאורעות בני ברק מאתמול: תקיפה פרועה של חיילות על ידי המון של חרדים. נחבר כמה דברים.
- הציבור הישראלי אוהב את החיילות שלו, והרבה פחות אוהב את החרדים. גם השנה, כמו בכל השנים האחרונות ואולי קצת יותר, כאשר שואלים ישראלים על מידת הקרבה שלהם, או החיבה שלהם, לחרדים, התשובה לא בדיוק חיובית. אפשר לצעוק עד מחר שזה נובע מאנטישמיות, או מהסתה, או מקנאה, או ממה שלא יהיה. אבל זה המצב. הם לא אהודים. וכולנו יודעים שיש לזה עוד כמה סיבות אפשריות חוץ מאוטו-אנטישמיות של יהודים כלפי יהודים אחרים.
- גם ציבור רחב של ישראלים שלא מתלהב משירות צבאי של נשים – ומדובר בעיקר בציבור דתי, שגישתו החינוכית המקובלת היא לא לעודד שירות בנות בצה״ל – מקבל את המצב שנוצר: יותר חיילות קרביות, וגם הרבה יותר חיילות דתיות. זה נושא שעוסקים בו הרבה בתוך המגזר הדתי. לא מעט רבנים תולשים את מעט השיער שיש להם בייאוש, אבל הבנות הצעירות עושות כהבנתן. הן מתגייסות במספרים הולכים וגדלים.
- הניסיון לעורר מעין ״דיון ציבורי״ על השאלה אם טוב או לא טוב לצה״ל שישרתו בו חיילות קרביות הוא לא דיון בין שני מחנות בגודל דומה. זה דיון בין השמונים אחוז ששמחים, או מקבלים, את המציאות של חיילות קרביות, לבין הקצת יותר מעשרה אחוז שלא מקבלים את המציאות הזאת. נכון, המתנגדים מקבלים רוח גבית מכמה אושיות טלוויזיה. אבל בשלב זה, האושיות במיעוט קטן, ואם מותר לנחש, בקרוב ירדו מגבו של הסוס הזה, כי הוא לא דוהר לשום מקום.
- סוגיית שירות הנשים, בעיקר ביחידות קרביות, היא כמובן לא רק סוגייה עקרונית – הרבנים מתנגדים לשירות נשים מסיבות עקרוניות – היא גם הסחת דעת פוליטית בעיתוי שנסיבותיו ברורות: כאילו יש קשר בין העובדה שיותר נשים משרתות לעובדה שגברים חרדים, ומנהיגיהם, ממשיכים לסרב לקריאה לשרת. אין שום קשר אמיתי בין שני הדברים האלה. צה״ל, לא בטוח שבחוכמה, כבר הסכים לאפשר שירות של חרדים ללא מפגש עם חיילות. וגם אם מניחים שההפרדה לא תמיד תהיה הרמטית, אפשר לשער שבחור ישיבה בבסיס סגור בערבה יפגוש בחיי היומיום שלו פחות נשים מכפי שהוא פוגש ברחוב באלעד או בבית שמש.
- שימו לב לחברה הדתית. שימו לב לפער הגדול בין התומכים שנותרו למפלגה שמייצגת את הדתיים, לבין הדתיים עצמם. לא רק הנהגת הציונות הדתית נקלעה לסוג של אופסייד מול המגזר שהיא רוצה לייצג – גם התומכים של הציונות הדתית נקלעו לאופסייד כזה. ובמילים אחרות: הסיבה שהציונות הדתית לא עוברת ברוב הסקרים את אחוז החסימה, היא שחלק ניכר מאוד מהדתיים לא מתכוונים להצביע לה. למה? כי היא מייצגת עמדות שונות בתכלית מעמדותיהם בכמה עניינים חשובים. כמו גיוס חרדים. כמו שירות קרבי של חיילות. הביטו בפער: הקבוצה הבולטת בקרב דתיים חושבת ששירות קרבי של נשים זה ״חדשות טובות״. הקבוצה העיקרית של תומכי הציונות הדתית (מי שאומרים כעת שיצביעו למפלגה) אומרים ש״זו מגמה שצריך לשנות״. קשה למפלגה לייצג גם עמדה כזאת וגם עמדה כזאת. אלה עמדות שיש ביניהן הבדל עקרוני גדול.
התיאוריה של המלחמה. ספר חדש, תובנות הכרחיות
