הנה כמה מחדשות גיוס החרדים השבוע:
הפגנות גדולות למדי חסמו כבישים ועצרו את התחבורה. זה יכול להחמיר עוד הרבה יותר אם זה מה שהחרדים יחליטו לעשות.
כתבות מרעישות חשפו את מה שכולם יודעים: חלק מהחרדים שלא לומדים עסוקים בבילוי. הם לא מתגייסים כי לא מתחשק להם, בחסות המנגנון המגונן של עולם התורה.
בועז ביסמוט לא התקדם הרבה בדיוני ועדת החוץ והבטחון. הציבור משוכנע (ראו את הסקר כאן) שתפקידו הוא למשוך זמן. נראה שזה בערך מה שהוא עושה. מושך זמן.
רבנים חרדים שלא לגמרי מחוברים למציאות הישראלית ממשיכים לנפק כותרות שלא משפרות את מצב המגזר שלהם. כמו: “כמה חיילים מתו במלחמה מחיל האוויר? אפס. שהם ילכו לעזה”.
רבנים חרד״לים שלא לגמרי מחוברים למציאות במגזר שלהם הלכו לפגישה עם שר הבטחון כדי לבקש שיפסיקו לגייס בנות דתיות, לא כדי לבקש שיתחילו לגייס חרדים.
מכאן כמה מילים של פרשנות: בסוף השבוע מתפרסם מאמר של משה קלוגהפט שקראתי בעניין מסויים. הוא חושב כך: “רגע האמת הגיע: אפשר להרגיש את זה בסטיקרים ברחוב, בחשבון הבנק, בימ”מים התופחים, בבתי העלמין הצבאיים הגדלים, בנשמה הסדוקה שלנו. עידן ההשתמטות נגמר״. אני מקווה שהוא צודק, אבל לא בטוח. אני מקווה שהוא צודק, אבל נאלץ להזכיר שהאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. ״עידן ההשתמטות נגמר״ זו כותרת יפה. את הכותרת הזאת צריך לפרוט למעשים. גם בני גנץ חשב שעידן ההשתמטות ייגמר, כאשר ניסח את הצעתו השערורייתית מהקדנציה הקודמת לפתרון אתגר השירות החרדי. גם יולי אדלשטיין חשב שעידן ההשתמטות ייגמר, כאשר ניסח את הצעתו הקצת פחות ועדיין שערורייתית מהקדנציה הנוכחית לפתרון אתגר השירות החרדי. גם בועז ביסמוט יטען, בבוא היום, שעידן ההשתמטות נגמר, כאשר יגיש, אם יגיש הצעה שערורייתית פחות משל גנץ ויותר משל אדלשטיין לפתרון אתגר השירות החרדי.
יש נגמר ויש נגמר. יש סוף עידן ויש סוף עידן. את ההזדמנות שנוצרה כעת, ואכן נוצרה הזדמנות, לשנות מהיסוד את היחסים של ישראל עם החברה החרדית אסור למסמס לטובת תיקונים קלים. הזדמנות כזאת צריך לנצל כדי להביא למהפך כולל: מעבר מיחסים של מדינה עם אוטונומיה, ליחסים של מדינה עם אזרחים. כמובן, אזרחים שיש להם זכויות כמו לכולם, וחובות כמו לכולם, שיש להם מרווח נשימה לקיים את מנהגיהם, אך אינם מקיימים את מנהגיהם כטרמפיסטים המוסעים ליעדם על גב מערך של תמיכות שנועד לקיים את אורח החיים שבחרו בו.
האם קלוגהפט חוזה מהפך כזה? מאמרו לא מציע תשובה מפורטת. הוא מתאר סנטימנט. לתיאור שלו אני מסכים: הסנטימנט קיים. מנהיגים רציניים ואחראים צריכים לנצל אותו כדי לממש את המהפך. היכן הוא קיים? כמעט בכל אגף בחברה הישראלית, ובעיקר בקרב האגף המשרת. מי שנקראו ללבוש מדים, או שבני משפחותיהם הקרובים לובשים מדים. מי שיצאו לעזה, ואולי עוד יצאו. מי שבילו לילות ארוכים בתוך לבנון, או בבור הפיקוד של חיל האוויר, או מול מסכים מרצדים ביחידות המודיעין, או בסיורים מתישים בגבול הערבה, או בשמיים מעל איראן, או מתחת למים היכן שזה לא יהיה. את הדופק של המשרתים הללו אנחנו מודדים בכל חודשיים בערך – יוזמה של ארגון שיש לו עמדה, ישראל חופשית, אבל סקר שאיננו מוטה עמדה. סקר של המדד שבוחן מציאות.
כבר שנה וחצי שאנחנו חוזרים לאותה קבוצה גדולה של מאות משרתים כדי לבדוק את עמדותיה. הנה ממצא מהסקר האחרון, מסוף יולי: רוב מקרב המשרתים תומכי הממשלה מעדיפים שהממשלה תתפרק ובלבד שלא יעבור שפוטר את רוב החרדים משירות צבאי. נחזור על זה: מדובר על משרתים שתומכים בממשלה. איך אנחנו יודעים שהם תומכים בה? זה קל: הם אומרים ״אני בעד הממשלה״. ובמקרה הזה, הם אומרים ״אני בעד הממשלה אבל…״. אבל מה? ״אבל אם צריך להעביר חוק שיפטור את רוב החרדים עדיף שהממשלה תתפרק״.
צפו / האזינו: מה זאת אהבה? שיחה עם שרון קרישק
אלה משרתים בוחרי ליכוד, בוחרי הציונות הדתית, בוחרי עוצמה יהודית, מעט בוחרי ש״ס. אלה משרתים שאולי יצביעו שוב לאותן מפלגות – ואם להיות כנים, אולי יצביעו לאותן מפלגות אפילו אם יעבור חוק שפוטר את רוב החרדים משירות. אבל לפחות כרגע המשרתים האלה, תומכי הממשלה, אומרים שהם מעדיפים פירוק שלה על פני חוק פטור שמשמעותו פטור לרוב החרדים (ורק כדי שיהיה ברור: אין על הפרק חוק פטור שלא יפטור את רוב החרדים. גם החוק של אדלשטיין היה פוטר את רוב החרדים – בוודאי בשנים הראשונות של היישום שלו). וחלק מהם אומרים עוד משהו: אם המפלגה שאני תומך בה תסכים לחוק כזה, הסיכוי ששוב אצביע לה יורד.
כמה זה חלק? אחד מכל חמישה משרתים תומכי ליכוד. אחד מכל חמישה משרתים תומכי ש״ס. שניים מכל חמישה משרתים תומכי הציונות הדתית. שניים מכל חמישה משרתים תומכי עוצמה יהודית. כלומר, בין עשרים אחוז לארבעים אחוז מהמשרתים תומכי הקואליציה אומרים שהסיכוי שיצביעו לאותה מפלגה, ״אם המפלגה תתמוך בהעברת חוק פטור מגיוס לרוב החרדים״ – יירד. כמה זה במנדטים? לא קל לחשב. כי יש מפלגות (ש״ס) שרק חלק ממצביעיהם שייכים לקהילת המשרתים, ויש מפלגות (הציונות הדתית) שכמעט כל מצביעיהן שייכים לקהילת המשרתים. אבל בהערכה שמרנית למדי נאמר: כשמונה מנדטים. לא שמונה ממה שיש לקואליציה עכשיו בכנסת. שמונה ממה שיש לה עכשיו בסקרים, שזה פחות. כי כאמור, אנחנו מדברים לא על מי שהצביעו לקואליציה, אלא על מי שאומרים עכשיו שהם תומכים בממשלה, ויצביעו למפלגות הקואליציה.
מכאן, הדרך פתוחה לפוליטיקאים לעשות את החישובים שלהם. ונדמה לי שהם כבר עשו אותם. נפתלי בנט בחר באסטרטגיה של תמיכה נחרצת במהפך. יועז הנדל והמילואימניקים יבחרו באסטרטגיה דומה, גם אם לא זהה – נדמה לי שאצלו יהיה פחות דיבור על החרדים והכלכלה, ויותר על החרדים ונטל השירות (אבל אולי אני טועה: אולי גם הוא ידבר על מהפך כולל). כל מה שמשמאל לבנט יהיה כמו בנט, או נחרץ עוד יותר (ליברמן). למעט בני גנץ. הוא יכול להיות החריג בגוש המרכז-שמאל (בהנחה שהוא שייך אליו) שממשיך לנקוט בקו של הידברות והסכמה עם החרדים.
השאלה המעניינת כמובן נוגעת לאסטרטגיה של נתניהו וסמוטריץ׳. נתניהו בחר בדחייה. הוא עוד לא החליט מה ייעשה. הוא – וגם סמוטריץ׳ – כנראה מקווים להגיע לרגע ההכרעה כשהסוגייה הזאת כבר לא כל כך בוערת. המלחמה תיגמר, המילואימניקים ישלחו לביתם, ואפשר יהיה להציע פשרות שכיום לא יעלו על הדעת. איך זה יעבוד קל לדמיין: סוגיית השירות תאבד גובה, סוגיות אחרות יקבלו דחיפה לגובה, והמצביעים יצטרכו להכריע בין ״גיוס חרדים״ (שכבר פחות דחוף) לבין הסכנה של ״ממשלה עם ערבים״ (שתוצג כאופציה היחידה של המרכז-שמאל). סמוטריץ׳, או מי שיעמוד בראש הציונות הדתית (עופר וינטר?) יציג גרסה דומה, אבל יותר מגזרית: ״גיוס חרדים״ (שנהיה פחות דחוף) או ״סיפוח יהודה ושומרון״ (הזדמנות שאסור להחמיץ). המשרתים תומכי הממשלה שאומרים כעת שיעדיפו את נפילת הקואליציה על פני פטור גורף יצטרכו לחשב מחדש את סדרי העדיפויות שלהם. אולי קלוגהפט צודק – והם יתבעו גם גיוס וגם סיפוח, או גם גיוס וגם קואליציה של מפלגות יהודיות. ואולי הוא טועה. זה תלוי בין השאר בשאלה מתי יהיו הבחירות, ומה יעמוד על סדר היום (עמית סגל קובע בטורו היום, גם הוא בישראל היום, וסליחה על הציטוט פעמיים מאותו עיתון: בחירות במרץ 2025).
על אנשים ונשים, יפות ומכוערים. ספר חדש, מפתיע, של חן מרקס: בואו לעלעל ולרכוש
