שנדבר על הסרטון? יש אומרים שהסעיר את המדינה. אותי הוא לא הסעיר, אבל כן נחשפתי אליו, צפיתי בו, חשבתי עליו. זה סרטון תעמולה מעניין – אם לא ראיתם, חפשו ברשתות: משפחה יושבת לשולחן לארוחה, הבן מנסה לספר להוריו סוד גדול. הם חושבים שהוא הומו, ומבטיחים לקבל אותו כמו שהוא. במהרה מסתבר שזה לא הסיפור. הוא לא הומו – הוא ביביסט. ואת זה ההורים כמובן מתקשים לקבל. המבוכה גדולה מדי, האסון כבד מדי. מוסר השכל: אל תתביישו להיות מי שאתם. לא בושה להיות ביביסט.
נשמעו טענות על כך שזה לא סרטון שמתאים לפרסום בערב החג. אני מסכים. אפשר היה להמתין לאחר החג. נשמעו טענות על כך שזה סרטון מסית. עם זה אני לא חושב שאני מסכים. בהשוואה למקרים אחרים, ולסוג השיח שמתנהל בישראל, הסרטון הזה רחוק מלהיות בולט במיוחד בבוטות, או בעויינות, או בקריאה משתמעת לאלימות. זה סרטון שמנסה להצחיק, וכנראה שגם מצליח להצחיק – לפחות את מי שהוא לא מרגיז. הלוואי שכל מערכת הבחירות תתנהל בטון כזה, כי להערכתי זה ייעשה עם הזמן הרבה יותר קשה וחריף וכן, אולי גם מסית. מה מצחיק בסרטון? מה מרגיז בסרטון? אלה בעצם שני צדדים של אותו הדבר: הוא מצייר איזו קריקטורה של ישראלים, שבעיניהם היציאה מהארון כביביסט קשה הרבה יותר מיציאה מארונות אחרים. ואפשר להודות באמת: אכן, יש ישראלים כאלה. יש ישראלים שאם תנתן להם אפשרות בחירה – או שבנכם (או בתכם) יהיה הומו, או שיהיה ביביסט – הם יעדיפו את ההומו בלי שום תחרות. כאמור, אפשר לחשוב שזה מצחיק, ואפשר גם לחשוב שזה מתבקש. בני אדם קובעים, כל אחד לעצמו, מה טוב בעיניו, מה לא טוב ולא רע בעיניו, ומה רע.
נסו את אותו סרטון עם תסריטים מעט שונים. הבן בא לספר משהו למשפחתו החרדית. הם בטוחים שהוא רוצה להודיע שהוא חילוני. מסתבר שלא – הוא מודיע שהוא מתגייס. אסון. הבת באה לספר משהו למשפחתה המרוקאית. ההורים בטוחים שהיא לסבית. מסתבר שלא – היא מתחתנת עם עולה מרוסיה. אסון. הבן בא לספר משהו למשפחתו הליכודית. הם בטוחים שהחליט להצביע לבנט. מסתבר שלא, הוא החליט להירשם ללימודי מגדר. אסון. וכן הלאה, כיד הדמיון הטובה. מגזרים יש אצלנו בשפע, וגם קלישאות על מה שמזעזע את המגזרים האלה יותר או פחות. הסרטון הביביסטי מעניין משום שמתחבאת מאחוריו איזו הנחה סמויה שכדאי לפענח. הנחה פוליטית, שהופכת אותו לסרטון יעיל אם היא נכונה, ולסרטון לא כל כך יעיל אם היא לא נכונה.
מה ההנחה? אפשר להצביע על שתיים. הראשונה – שישנם ישראלים שהמבוכה עלולה למנוע מהם להצביע לליכוד. אם יש כאלה, והסרטון יסייע להם לצאת מהארון, הליכוד ירוויח קולות. זו מן הסתם מטרה אחת של הסרטון. השנייה – שישנם ישראלים שתחושת עלבון, תחושה שמזלזלים בהם, לא מכבדים את הבחירה הפוליטית שלהם, לא מקשיבים להם, היא מנוע שידחוף אותם חזק יותר לקלפי. הסרטון הזה נועד להצית את העלבון, או לחזק את העלבון.
לחצו כאן להשתתף בתחזית הבחירות של המדד
לא בטוח שההנחה הראשונה נכונה. ואפשר לומר את זה גם כך: לא בטוח שיש יותר ישראלים שנבוכים להצביע לנתניהו בגלל הסביבה שלהם – מישראלים שנבוכים לא להצביע לנתניהו בגלל הסביבה שלהם. נכון, יש בתים או קהילות בישראל, שבהם מביטים בעין עקומה מאוד על ביביסטים בארון. אבל יש גם בתים בישראל שבהם מביטים בעין עקומה על לא-ביביסטים. נסו את התרגיל הבא: נניח שהבת שלכם גדלה בבית של מצביעי עבודה, האם יהיה לה קל לומר לכם שהחליטה להצביע לנתניהו? כנראה שלא. עכשיו נסו את התרגיל ההפוך: נניח שהבת שלכם גדלה בבית של מצביעי ליכוד, האם יהיה לה קל לומר לכם שהחליטה להצביע ליאיר גולן? גם זה לא.
כמה ישראלים נאלצים להסתיר את עמדתם הפוליטית מפני סביבתם, זו שאלה שלא קל לתת עליה תשובה ודאית, אבל הוא לא גדול במיוחד. לא כמו שהסרטון המדובר טוען במשתמע. רוב הישראלים מצביעים בדומה לסביבתם. רוב הישראלים יודעים לנסח עמדה פוליטית, ולא מתביישים להגן עליה. ברוב גדול מאוד של בתים, ההורים יודעים למי הבנות והבנים מצביעים. ואם יש כמה שלא, אלה לא בהכרח יהיו בתים של מצביעי מרכז או שמאל שצאצאיהם ערקו לליכוד – לא פחות מזה, אלה יהיו בתים של חרדים שצאצאיהם מתכוונים להצביע למי שהחסידות לא ממליצה עליו, או בתים של מתנחלים שצאצאיהם לא מרגישים בנוח עם המפלגה המקובלת בישוב. או בתים של ביביסטים, שהסובלנות שלהם כלפי ״שמאלנים״ יכולה להיות מבחן מאתגר לאיש צעיר.
נותרה סוגיית העלבון. לא כמה ישראלים מסתירים את זהותם הפוליטית, אלא כמה ישראלים מרגישים שיש מי שמזלזל בהם, מתנשא עליהם, סולד מהם, בגלל עמדתם הפוליטית. אלה הישראלים שהסרטון מדבר אליהם. אלה הישראלים שהסרטון מנסה להצית בהם כעס ועלבון. “אתם לא לבד״, אומר הקריין. ״מעל 2 מיליון מצביעי ימין מתמודדים בכל שנה עם אפליה, כעס ושנאה רק בגלל דעתם הפוליטית״.
זו מהותו של המהלך: במקום להמתין ליאיר גרבוז של בחירות 2026 (לאחר שהמקורי מת) – אישיות ממחנה האופוזיציה שתתייחס לתומכי הקואליציה בבוז באמצעות תארים כמו ״מנשקי מזוזות״ – הסרטון בורא גרבוז בדיוני: האבא המזועזע מהבחירה הפוליטית של הבן שלו. במקום להמתין להילרי קלינטון ישראלית תוצרת 2026 – מי שתכנה את אוהדי נתניהו, כמו שכינתה את אוהדיו של דונלד טראמפ, ״ערימה של בזויים״ – הסרטון בורא קלינטון בדיונית: האמא שלא יכולים לשאת את המחשבה על הבן שלה מתפלש בערמה מזוהמת כזאת.
נתניהו עושה דבר ממזרי: הוא מעליב את התומכים שלו – בשם יריביו. הוא מעליב אותם בעצמו – כדי שלא יצטרך לסמוך על כך שמישהו אחר יעליב אותם. הוא מעליב אותם ביוזמתו – כדי להתניע את הקמפיין במועד שנוח לו, בלי שיצטרך להמתין לפרובוקציה של אחד מיריביו. נתניהו הוא מי שעושה את הפרובוקציה – וגם מי שמשיב על הפרובוקציה. הוא מזכיר לאוהדיו שבעיני ישראלים אחרים הם לא ראויים לבוא בקהל תרבותי. והוא מציע להם דבר נועז, גם אם קצת משונה: להצטרף לתרבות הנגד של המורדים. נתניהו אמנם בשלטון כבר כמעט שלושה עשורים – הוא ואוהדיו – אבל ברוחו, הוא והם עדיין בועטים באליטות מתנשאות ומתנכרות, נדרשים לעמוד גאים מול מטח של עלבונות, נתבעים לאומץ לב של חשיפה אישית בסביבה עוינת. אם תרצו לחזור לשנות השבעים, יש כאן היפוך תפקידים מרתק: המרכז-שמאל בתפקיד המבזה של ארצ׳י באנקר – הימין הביביסטי בתפקיד המושפל אך עיקש של ראש כרוב. וסליחה מראש: קוראים שנולדו מאוחר מכדי להכיר את הסדרה ״הכל נשאר במשפחה״ מוזמנים לחפש ברשת. מייד לאחר שיצפו בסרטון שירגיע אותם שהם לא לבד.
הספר שמדברים עליו. בואו לקרוא ולהשתתף בשיחה
