רוב גדול של היהודים בישראל מסכימים ש״אין שום סיכוי להסכם שלום עם הפלשתינים בעתיד הנראה לעין״. לא נפלתם מהכיסא, נכון?
כמה גדול הרוב? לפי הסקר האחרון של המדד עבור JPPI מדובר על 84%. וזו עלייה של חמישה אחוז לעומת שאלה זהה לפני שנה. כלומר, אנחנו, היהודים הישראלים, היינו סקפטים כבר אז, ונעשינו עוד יותר סקפטים. ואגב, זה לא שערביי ישראל סבורים שהשלום קרוב. גם מהם רק מיעוט (31%) לא מסכימים עם הקביעה הנחרצת ש״אין שום סיכוי״. אבל התשובה שלהם בכל זאת יותר אמביוולנטית. כרבע אומרים שהם ״לא מסכימים ולא לא מסכימים״. כמעט עשירית אומרים ״לא יודעים״. 38% מסכימים עם הרוב היהודי הגדול, שאין סיכוי, לפחות לא ״בעתיד הנראה לעין״.
זו שאלה קלה, תשובה קלה. אפשר רק לתהות מדוע שיעור המסכימים עם האמירה הזאת עלה לעומת השנה שעברה, הרי גם בשנה שעברה היה די ברור שהשלום אינו קרוב. כך או כך – להסביר ששלום לא יהיה זה הדבר הקל. להסביר מה כן יהיה קשה הרבה יותר.
אז מה כן יהיה? הצענו כשאלה גם את האמירה ש״בסופו של דבר, אין תחליף להסדר שלום ארוך טווח עם הפלשתינים״. זה סוג של כן. אמנם לא עכשיו, לא בעתיד הקרוב (כי לזה כאמור ״אין שום סיכוי״). אבל אולי ״בסופו של דבר״, מתישהו. כי אחרת, לא ברור מה כן. אלא שכמו שאתם בטח מבינים לבד, גם על זה התשובה סקפטית. וגם במקרה הזה יש שינוי – התחזקות של עוצמת השלילה – לעומת השנה שעברה. שיעור המאוד מסכימים ש״אין תחליף להסכם שלום״ ירד מ-29% ל-19%. שיעור המאוד לא מסכימים עם האמירה הזאת עלה מ-38% ל-45%.
בסך הכל, 55% לא מסכימים. בסך הכל, 35% מסכימים. כלומר, כשליש מהיהודים עוד סבורים שהסכם שלום הוא התשובה הנכונה, בטווח הארוך, לסכסוך הישראלי פלשתיני. נותרו שני שליש מהיהודים. מה הם חושבים על העתיד ארוך הטווח קשה לדעת. אולי ביום מן הימים ישנו את דעתם. אולי יש להם רעיונות אחרים בראש – מלחמה מתמדת, עזיבה או גירוש, הסכם שלום שאינו עם הפלשתינים, ושבמסגרתו מסתדר גם הסכסוך עם הפלשתינים, מדינה דו לאומית, מי יודע. יש הרבה אפשרויות יצירתיות, יתרונותיהם וחסרונותיהם מוכרים לכולם. יכול להיות שרוב היהודים בישראל לא מרגישים שאפשר לדבר כרגע על הטווח הארוך, כי הטווח הקצר בוער מדי.
אם הם לא מרגישים שאפשר לדבר על הטווח הארוך, יש לקוות שמישהו ממנהיגיהם, הנוכחיים או העתידיים, מנסה לחשוב עליו. ישראל עושה הרבה דברים חשובים בשנה האחרונה, שמטרתם לרסן את האויבים שמסכנים אותה בטווח המיידי. מחלק מהאויבים היא מקווה להיפטר, אבל כפי שכולנו מזהים, זה תהליך לא קל, ולא בטוח שיצליח. חיזבאללה הוכה קשה, אבל נותר בלבנון. עקירה מלאה שלו לא נראית באופק. איראן מתמרנת, בינתיים בהצלחה, מול הלחץ המסוים מכיוון וושינגטון. היא נעזרת בסין וברוסיה, שגם הן מתמרנות מול וושינגטון. הסינים – אם לפתוח סוגריים – מנצלים כבר כמה חודשים את העובדה שתשומת הלב הבינלאומית נתונה לאירופה (אוקראינה) ולמזרח התיכון (עזה), ומגלים תעוזה גוברת, שמתבטאת בנוכחות מאיימת, מול טאיוואן, הודו, אוסטרליה. שם קורים הדברים הגדולים באמת, שבמזרח התיכון קשה לשים לב אליהם.
האם ערוץ 14 יהפוך לערוץ הטלוויזיה הנצפה ביותר בישראל? בואו להשתתף במשחק התחזיות של המדד
נסגור סוגריים: גם את חמאס ישראל טרם עקרה. היא מנסה, יש לקוות שתצליח, אבל לא בטוח שתצליח. לכמה רגעים השתעשעה בעזיבת תושבי עזה, ומי יודע, אולי זה עוד יקרה. אבל בינתיים נראה שהנשיא האמריקאי קצת התקרר ביחסו לרעיון הזה. כך או כך, הסוגייה הפלשתינית, שמלווה אותנו מאז ראשית ימי הציונות, לא תיעלם בקרוב. גם לא אם חמאס ייעלם. גם לא אם חצי מיליון עזתים יחליטו לעזוב. גם לא אם שר האוצר יצליח לפצל עוד כמה ישובים ביהודה ושומרון, ובכך יגדיל את מספר ההתנחלויות הרשומות, גם אם לא בהכרח את מספר התושבים היהודים הכולל שמתגורר ביהודה ושומרון (המספר הזה גדל יחסית לאט, בין השאר בשל עזיבת תושבים את ההתנחלויות המרוחקות).
מה עושים? זה המקום שבו צריך לחשוב על יעד. מה היעד של ישראל כאשר היא מהרהרת בעתיד הרחוק, זו שאלה אסטרטגית. האם היעד הוא השתלטות מלאה על יהודה, שומרון ועזה. ואם כן – בואו לא ניבהל מזה, רק נחשוב על זה – האם בעקבות השתלטות יהיה אזרוח של הפלשתינים. או שלא יהיה אזרוח, ובמקרה כזה, כיצד ישראל מתכוונת להתמודד עם לחץ מצד מדינות המערב שיאשימו אותה (בצדק) שזה אינו מעשה דמוקרטי. או שאולי ישראל מניחה, וגם זו אפשרות, שעד שתבוא השתלטות מלאה על השטח, בלי אזרוח של הפלשתינים, למדינות המערב כבר לא יהיה אכפת, כי החזון הדמוקרטי כולו נמצא בנסיגה, ויפסיק להיות מרכיב עיקרי של מדיניות. ועדיין תישאר בעינה השאלה, כיצד מתמודדים עם מיליוני פלשתינים שאינם אזרחים, ושעשויים, או עלולים, להתמרד בגלל מצבם.
אפשר להגדיר כמובן גם יעדים אסטרטגיים אחרים: כמו ״מדינה בעלת רוב יהודי מוצק עם מינימום ערבים בתוכה״. אם זה היעד, יש יותר מדרך אחת להשיג גם אותו. עזיבת כל הפלשתינים תאפשר להשיג יעד כזה. נסיגה מכל השטחים שיש בהם פלשתינים תשיג אותו. חילופי אוכלוסייה יכולים לאפשר להשיג אותו. את כל זה יודע היטב כמעט כל ישראלי. אבל לדעת אין פירושו להחליט – אין פירושו לקבוע יעד ולכוון אליו.
ואולי אי אפשר לקבוע יעד. רק אחרי המלחמה, אחרי שיתברר איך המעצמות מארגנות את הסדר העולמי מחדש, אחרי שנדע אם יש או אין סיכוי לנורמליזציה עם הסעודים, ונדע אם לאיראנים יש או אין נשק גרעיני, אחרי ואחרי ואחרי, ובינתיים נתגלגל בלי יעד, למעט היעד הברור מאליו – שמירה על הבטחון. בעצם – זה מה שאנחנו עושים כרגע. זה מה שאנחנו עושים כאשר אנחנו – רובנו – שוללים את הטענה ש״אין תחליף להסכם שלום״, כלומר, מניחים שיש תחליף להסכם שלום, אבל לא אומרים, לא לעצמנו ולא לאף אחד אחר, מהו התחליף להסכם שלום.
בואו לקרוא על הרעיונות הגדולים של היסטוריונים דגולים
