הנה שאלה שהשבוע ראוי להרהר בה, מסיבות מובנות: עד כמה בית המשפט העליון זקוק לאמון הציבור?
ולפני שאתם אומרים ״זקוק, זקוק״ – כי ברור שמוטב שלציבור יהיה אמון בבית המשפט – וכי ברור שמוטב שלציבור יהיה אמון בכל מוסד ממלכתי – וכי ברור שמוטב שכל מוסד ממלכתי יהיה ראוי לאמון הציבור – לפני שאתם אומרים ״זקוק, זקוק״ בכל זאת חישבו שוב. כי לומר ״זקוק״ זה קל, אבל לומר ״זקוק״ בהינתן מחירים שצריך לשלם כדי שלציבור יהיה אמון בבית המשפט זה כבר קצת יותר קשה.
דוגמה פשוטה, וכמובן מאוד סכמטית: נניח שהייתם מבינים שכדי שלציבור יהיה אמון רב בבית המשפט היה נדרש למנות לבית המשפט שופטים אקראיים שייבחרו באמצעות הגרלת הלוטו. שולה ממטולה, רונה מכפר יונה, אפרים מירושלים ושון מחולון הם שעלו בגורל, והם שיהיו שופטי בית המשפט העליון בשנתיים הקרובות. התוצאה: לציבור יהיה אמון בבית המשפט. שווה? כלומר – אתם מוכנים לשלם במקצועיות, רצינות, עמקות, הבנה במשפטים, ניסיון, כל הדברים האלה, כדי שלציבור יהיה אמון בבית המשפט? כמובן, זו דוגמה קיצונית. אבל היא מאפשרת לחשוב על מצב של מחיר ותמורה. האמון בבית המשפט הוא תמורה שאנחנו רוצים לקבל. המחיר הוא מה שצריך לשלם על התמורה. האמון הוא נכס – נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, אסתר חיות, אמרה זאת: “אמון הציבור הוא נכס חשוב שאותו על הרשות השופטת לשמר ולטפח״. אבל ״נכס חשוב״ זה לא אומר נכס יחיד. לבית המשפט יש עוד נכסים. ואלה הנכסים שצריך לחשוב עד כמה אפשר והאם ראוי להקריב כדי שבית המשפט יזכה לאמון.
הנה נכס של בית המשפט: הוא פוסק כפי ששופטיו סבורים שיש לפסוק על פי אמות מידה מקצועיות, ולא על פי מצב הרוח של ההמון. האם תרצו בית משפטו שפוסק על פי מצב הרוח של ההמון בתמורה לאמון ההמון? מותר להניח שלא. וגם כאן כמובן צריך להוסיף הסתייגות. מצד אחד – אתם לא רוצים שיפסוק לפי מצב הרוח של ההמון. מצד שני, אתם לא רוצים שיהיה מנותק לגמרי מהערכים החברתיים של ההמון. מצד אחד – אתם לא רוצים שיושפע מכל רוח רעה. מצד שני – אתם לא רוצים שיבטא עמדות אידיאולוגיות של מיעוט בבואו לפרש חוקים על פי הבנתו. וכן הלאה וכן הלאה. הטיעונים מוכרים ושחוקים.
בעקבות מה שמכונה ״המהפכה החוקתית״ שיעור בעלי אמון רב בבית המשפט ירד בכ-30 אחוזים. זה ממצא שמופיע, מנומק ומתועד, במאמר מאת אהרן גרבר ויונתן גבעתי. זה מאמר חשוב שעונה על שאלה חשובה: האם להתנהלות של בית המשפט בעשורים האחרונים הייתה השפעה שלילית על אמון הציבור. והוא עונה עליה בחיוב. כלומר, אם יש מי שהאמין שהפסיקה לא מעלה ולא מורידה את אמון הציבור (ובמשתמע, שאם יש ירידה באמון הציבור מדובר בירידה שמנותקת מהפסיקה ונובעת ממקורות אחרים), המישהו הזה טעה באמונתו זו. ״ההשלכות של ירידת האמון״, כותבים שני החוקרים, ״באות לידי ביטוי בשלושה תחומים עיקריים: ראשית, ניתן לזהות נסיונות גוברים לשינוי שיטת בחירת השופטים; שנית, ניתן להצביע על התגברות הקריאות לאי ציות לפסקי דין; לבסוף, ניתן לצפות כי המשך הרחבתו של שיקול הדעת השיפוטי לתחומים שנתפסו בעבר כפוליטיים ומחוץ לסמכות בג”ץ יוביל לירידה נוספת באמון״. המאמר נכתב באפריל 2022. התחזית בלי ספק מתממשת.
מה שכמובן נותן תשובה לשאלה אחת: האם האמון בבית המשפט נשחק בגלל אופיו והתנהלותו של בית המשפט. מה שכמובן לא נותן תשובה לשאלה האחרת: איזה מחיר ראוי לשלם כדי למנוע שחיקה באמון הציבור בבית המשפט. במקרה הזה: האם מוטב היה לוותר על פסיקות ״המהפכה החוקתית״, שעיגנו כמה זכויות חשובות, לטובת אמון גבוה יותר בבית המשפט. האם מוטב היה לוותר על כולן לטובת אמון גבוה יותר, או רק על כמה מהן, ועל איזה מהן, ועל איזה לא, ותמורת כמה אמון נכון היה לוותר על איזה פסיקות, וכן הלאה.
תחזית האירועים של המדד: האם היועמ״שית תשרוד, והאם יהיו בחירות. בואו לחזות, וזכו בפרסים
האזינו: האם חוצנים כבר ביקרו במערכת השמש שלנו?
פרופ׳ ידידיה שטרן הציע השבוע, ״להניף את דגל הפשרה״. הוא כתב שהוא חושש מ״הסדקים בחומת האמון הציבורי, האמורה להגן על מערכת המשפט מפני כוחות מערערים בכלי נטיות פופוליסטיות וסדר יום אינטרסנטי״. ובשל כך הוא מציע לאפשר מהלך שאינו ״שובר שוויון״ לטעמו – את מינויו של ד״ר אביעד בקשי, מועמדו של שר המשפטים יריב לוין, לשופט בבית המשפט. התמורה שהוא מבקש להסכמה למינוי כזה היא ״שביתת נשק״ עד לאחר הבחירות הבאות. ״לאפשר את בחירתו של מועמד השר לוין, ובלבד שיוסכם מראש כי דרך המינוי של השופטים לא תשונה״.
האם זו הצעה טובה? נבחן אותה כאן מנקודת המבט הצרה-מאוד של אמון הציבור, שהיא כמובן לא היחידה שצריך לשקול (גם לדחייה של המשך הקרב לעוד זמן-מה יש משמעות). ייתכן שמינוי כמו זה שמוצע ברעיון הפשרן של שטרן יעזור לבית המשפט להעלות את רמת האמון בו בקרב קבוצות מסוימות (תומכי הרפורמה של לוין). ייתכן שלא יעזור (כי שופט אחד אכן אינו ״שובר שוויון״, והאוכל רק יוסיף לתיאבון). במקביל, ייתכן שמינוי כזה יפגע באמון בקרב ציבור אחר בבית המשפט העליון (ציבור מתנגדי הרפורמה), כך ששכר האמון בצד אחד ייצא בהפסד האמון בצד אחר. וייתכן כמובן שמינוי כזה לא יפגע באמון של ציבור אחר בבית המשפט העליון (כי שופט אחד אכן אינו ״שובר שוויון״, והשקטת זירת המשפט תיראה כתמורה סבירה למהלך). בשורה התחתונה: קשה מאוד לדעת האם ועד כמה יועיל המינוי של בקשי, או של מועמד אחר של לוין, לרמת אמון בבית המשפט.
קשה או יותר לדעת מה יקרה אחרי מינויו של הבקשי השלישי או הרביעי לבית המשפט, מה יקרה אם הלחץ לעשות פשרות יימשך, או שהמערכת הפוליטית תצליח לכפות מינויים מסוג מסוים לבית המשפט. אם ניקח דוגמה מאמריקה, אפשר להציע השערה: כאשר לצד אחד יהיה יותר אמון בבית המשפט, לצד השני יהיה פחות אמון. זה מה שקרה לאמריקאים. בית המשפט זכה לאמון גבוה בקרב קבוצות מסוימות כאשר היה בית משפט ליברלי. ועכשיו האמון בו יותר גבוה בקרב קבוצות אחרות שמרוצות מכך שמדובר בבית משפט שמרני. ל-73% מהשמרנים יש אמון, רק ל-24% מהליברלים יש אמון. אפשר לומר: לא נורא. פעם אלה ירגישו טוב ופעם אלה ירגישו טוב. אפשר לומר: באמריקה זה פחות חשוב, כי יש מסגרת חוקתית ששומרת על בית המשפט, ושומרת על גבולות בית המשפט. אפשר לומר: באמריקה מדובר בשיטה אחרת, זה לא נוגע לנו.
אפשר גם לומר: אולי אמון בבית המשפט הוא פשוט דבר בלתי אפשרי בתקופה כזאת, שבה לאף אחד אין אמון בשום דבר. לא במקרה מתנגדי הרפורמה המשפטית מקפידים להזכיר שגם לאחר הירידה באמון בבית המשפט, האמון בו עדיין גבוה הרבה יותר מהאמון בממשלה, או במשטרה, או בכנסת. נכון, המאמר של גרבר וגבעתי הוכיח שהירידה באמון אצלנו משמעותית יותר, ונובעת ממהלך מסוים של בית המשפט. נו, אז מה? אם לא היה המהלך הזה היה מהלך אחר. אם האמון לא היה יורד בצד אחד, הוא היה יורד בצד השני. אם הוא לא היה יורד בשלושים אחוז הוא היה יורד בעשרים וחמישה אחוז (אבל היינו מחמיצים פסיקה חשובה, בעיני מי שחושבים שהיא חשובה). מסקנה אפשרית מהנחה כזאת תהיה: מכיוון שבאמון גבוה אי אפשר לזכות, לפחות נלחם על כך שיהיו שופטים טובים, בעלי מקצוע, שתהיה פסיקה מותאמת לעידן המודרני, שתהיה עצמאות מקסימלית לבית המשפט, שלא תהיה התחשבות בשיקולים פוליטיים.
הנה, זה סוג של סיכום: לאמון יש מחיר. כשמבקשים לחזק את האמון בבית המשפט צריך לקחת בחשבון גם את המחיר. וצריך לקחת בחשבון גם את האפשרות, שאמון הוא מצרך שקשה מאוד לקנות בשוק הישראלי (והגלובלי) בעידן שאנחנו חיים בו, כך שקיימת בהחלט סכנה של תשלום המחיר, בלי קבלת התמורה.