לבני אדם יש דרכים מגוונות להתנהל מול מציאות שסותרת את הציפיות שלהם. בליל הבחירות, רבים מאיתנו נדרשו לאחת מהדרכים האלה: הכחשה, ייאוש, קפיצה נחשונית למסקנות מוגזמות, כתיבה מחדש של נרטיב העבר, התמקדות בטפל על חשבון העיקר, ועוד ועוד. הסקרים והסוקרים של מערכת הבחירות משמשים כליא ברק לסבך מורכב של רגשות. זה דבר שקל להבין. חלק מהמקצוע של סוקר שעושה את עבודתו תחת עינו הפקוחה של הציבור.
היו בישראל לא מעט אזרחים שציפו לניצחון ברור של גוש השינוי על גוש נתניהו. הם עשו זאת על סמך תחושות בטן, משאלות לב, על סמך פרשנות יצירתית מדי של סקרים שלא הבטיחו ניצחון לאף אחד. איש לא חזה את מה שקיוו לו, אבל לציפיה יש דרכים ערמומיות לחלחל לתודעה. לכן – רבים מאוד התאכזבו, כמעט עד כדי ייאוש.
לחלק מהציפיות שלהם היה על מה להתבסס. הם ציפו שהליכוד תהיה מפלגה קטנה הרבה יותר, שלא תיראה עוד כמו מפלגת שלטון. גם אני ציפיתי לזה – על סמך תוצאות הסקרים שלי ושל אחרים. התוצאה נראית אחרת. הדרך הנכונה להתמודד עם ציפיה שנכזבה היא לנסות להבין מה קרה. יש כמה אפשרויות, לא הרבה, שעולות על הדעת. אפשרות אחת: שיטת הדגימה הנהוגה בישראל על ידי רוב הסוקרים לא עובדת. על זה צריך לשאול למה. היא אמורה לעבוד, אבל התוצאות נראות שונות מדי מהמציאות. אפשרות שנייה: היה סחף של הרגע האחרון לכיוון הליכוד (הסבר בעייתי: לא ראינו אותו גם בסקרים של יום ויומיים לפני הבחירות). אפשרות שלישית: לא בטוח שיש אפשרות שלישית. אלה כנראה שתי האפשרויות. כלומר – האפשרות הראשונה היא זאת שצריך לבדוק בקפדנות. כי השנייה היא לא ממש אפשרות. אגב, אם יש בעיה בשיטת הדגימה, לא בטוח שיהיה קל לפתור אותה.
השאלה מה נחזה מראש ומה לא, כמה דייקו הסקרים ומדוע לא, היא שאלה משנית מאוד הבוקר. השאלה החשובה היא מה יקרה בשדה המערכה הפוליטי. אבל במסגרת המצומצמת של המדד אנחנו מחויבים לעסוק בה. יכול להיות שקצת מוקדם לעסוק בה, כי תוצאות האמת לא לפנינו, כך שמה שייכתב כאן הוא מהלך ראשון שאחריו כנראה יבואו עוד. ונוסיף עוד הערה: הטקסט המופיע כאן מתייחס לסקרי הבחירות, לא למדגמי הבחירות. נכון שהציבור מערבב את שני אלה כאילו היו דבר אחד, אבל הבחינה המקצועית של הסקרים ושל המדגמים מובילה לנתיבים קצת אחרים, ולא נסתבך בה כאן.
נפתח בשאלות יסוד: היכן הייתה הפתעה ביחס לתחזיות של רוב הסוקרים.
הפתעה ראשונה: שיעור ההצבעה המאוד גבוה. הסוקרים ידעו שיהיה שיעור גבוה, אך לא הבינו שיהיה עד כדי כך גבוה. בטח שלא הבינו שכך יהיה במגזר הערבי. סיפור קטן: בשישי שעבר, לקראת הסקר האחרון, במסגרת התלבטות כמה מנדטים להקצות למפלגות הערביות, החלטנו – פרופ׳ דוד שטיינברג ואני – ש-16 מנדטים תהיה הבחירה הנכונה. למעשה, העדפנו מבט שמרני על אחוז ההצבעה הצפוי למרות שהיה לנו גם נתון שמאפשר מבט נועז יותר – שסיפק הסוקר שלנו במגזר הערבי, יוסף מקלדה. אם הייתי מקשיב לו, היינו מקצים לערבים 17 מנדטים, ולא 16. היינו מתקרבים יותר, כך נראה, לתוצאות האמת. או שלא. נמתין וניווכח.
הפתעה שנייה: כבר הזכרנו אותה – ההצבעה לליכוד. זו הפתעה שהיה לה אפקט פסיכולוגי חזק מאוד. היא זו שחוללה את התחושה שדבר גדול השתבש בממלכת הסקרים והתחזיות. כפי שנאמר קודם, זו הפתעה שראוי לבדוק את מקורה ברצינות. כי כאמור, גם בסקרים שהציבור לא ראה, ביומיים שלפני הבחירות, לא זיהינו את הנתון שהתקבל במציאות. למיטב ידיעתי, גם סוקרים אחרים לא זיהו אותו.
הפתעה שלישית: יחסי הכוחות בין ה״גושים״ נוטים לכיוון הקואליציה יותר מכפי שנראה בסקרים. עד כמה? עוד מוקדם – נצטרך לחכות לתוצאה הסופית. אבל בלי ספק ״יותר״. להפתעה הזאת אפשר לספק כמה הסברים ראשונים. יש כמובן קשר בינה לבין אחוזי ההצבעה המאוד גבוהים, ולבין העובדה שהמפלגות הערביות קיבלו כל כך הרבה קולות. אבל זה לא הסבר מספיק. ההסבר המקצועי הנכון יותר יחזיר אותנו כנראה גם לשאלת הדגימה.
השאלות לא נגמרות. צריך גם לשאול: ומה הסקרים חזו נכון?
זו שאלה שיש ודאי מי שירגישו איתה לא בנוח. אבל כך צריך לעשות כאשר בוחנים במבט לאחור הצלחה או תקלה. במקרה של הצלחה, ראוי לזהות גם את מה שלא הצליח. במקרה של תקלה, ראוי לזהות גם את מה שהצליח.
הצלחה ראשונה: הסקרים לא זיהו עד כמה המגזר הערבי יתייצב להצביע. הם כן זיהו שזה יהיה במספרים גבוהים מבעבר. כאמור, בסקר האחרון שלנו הערבים התייצבו על 16 מנדטים. זה מספר שיא, שמעיד על הבנה מוקדמת שמשהו קורה בקבוצת המצביעים תומכי המפלגות הללו.
הצלחה שנייה: נמנה כמה הצלחות מסדר גודל שני. הסקרים זיהו את המכה הצפויה לש״ס (במקרה שלנו, בזכות דודי דרור ואסקריא). הם זיהו שלמפלגות של וינטר ושל הנדל-זליכה יהיה קושי לעבור את אחוז החסימה. הם זיהו, עוד הרבה קודם, את העלייה של איזנקוט והירידה של בנט. רגשית, זה לא מפצה על מה שלא זיהו. עובדתית – אלה דברים שזיהו, ושאם לא היו מזהים הציבור לא היה יודע אותם מראש.
הצלחה שלישית: הסקרים חזו נכונה (כנראה – נמתין לתוצאות האמת) את התוצאה הפוליטית של הבחירות. במשדרי חדשות 13 הגדרתי לא פעם את מה שיקרה בבחירות האלה במילים ״אף צד לא יוכל להיות מרוצה״. זה נכון רק חלקית.
כפי שרוב הסקרים חזו במהלך כל המרוץ, אף צד לא הגיע לנתון שמאפשר חצייה של קו ה-61 מנדטים. לא פעם הסוקרים ספגו חבטות מילוליות מאזרחים שחשבו שהם יודעים יותר טוב, ושהניחו שדווקא תבוא הכרעה. האזרחים הללו טעו (וגם סוקר אחד, שניבא בביטחון ניצחון מובהק לקואליציה). הסוקרים הבינו טוב יותר מהם את המציאות.
אלא שרגשית, נדמה שהצד של תומכי נתניהו דווקא כן יצא מרוצה. במבט קר על התוצאות, אין לו סיבה להיות מרוצה. רבים מאוד מתומכי הקואליציה עזבו אותה. רבים מאוד התייצבו כדי להצביע נגדה. ומצד שני, במחנה נתניהו היו ציפיות נמוכות, ויחסית לציפיות, התוצאה טובה בעיניהם. זו תוצאה טובה טקטית, כי היא מאפשרת למנהיג הפוליטי של הגוש לממש אסטרטגיה של מגננה. הוא אמנם לא יכול להקים את קואליציית הימין-מלא שחלק מהבוחרים רצו, אבל גם אף אחד אחר לא יכול להקים קואליציה. בנסיבות שנוצרו, זה כנראה אומר שאו שכוחות מגוש השינוי יצטרפו לקואליציה של נתניהו, או שהולכים לבחירות חוזרות. אלה שתי אפשרויות שאינן בדיוק מה שראש ממשלה אמור לרצות (הוא אמור לרצות שרוב הציבור יתמוך בהמשך כהונתו וממשלתו). מצד שני, אלה שתי אפשרויות שמבחינתו הן בהחלט נסבלות.
האזינו: מסע הבחירות של הקיפוד והשועל
