לא הייתי בקניון ביג גלילות. עדיין לא. הוא לא במיוחד רחוק ממקום מגורי, אבל כוח המשיכה של קניונים לא פועל עלי בעוצמה חזקה. ראיתי אותו מבחוץ. ראיתי פה ושם טורי מכוניות שמשתרכות בדרך אליו. כמה מכרים כבר דיווחו לי על מה שיש בו (קניון) ומה שאין בו (דבר חדש שטרם נראה כמותו). צריך לאחל לקניון בהצלחה, כי הצלחתו היא הצלחתם של סוחרים, שכירים, יבואנים, יצרנים, מסעדנים, משקיעים.
שאלת הפעלת הקניון בשבת מחוללת את מה שנהוג לכנות כאן ״סערה ציבורית״. סערה שכוללת את כל המרכיבים המוכרים מכל הסערות האחרות: גלגול עיניים, צדקנות, רשעות, וכחנות, טהרנות, צביעות. החוק הישראלי, על פי כל פרשנות סבירה, אוסר על הפעלת הקניון בשבת. היועץ המשפטי של עיריית רמת השרון, שבתחומה הקניון, כתב זאת במפורש. אבל העירייה כנראה לא מתכוונת לתת קנסות למפעילים, ואם כן, תעשה זאת במשורה. כלומר, תמעט באכיפה. למה? כי ״חוק המרכולים״, שמחייב עיריות לציית לכללים שנקבעו בגלל אילוצים קואליציוניים, הוא חוק מאוד לא אהוד בערים שיש בהן רוב חילוני דעתני. מצד שני, ישנו משרד העבודה. בראשו עומד שר מש״ס. הוא ידאג שתהיה אכיפה. או לפחות יכריז שתהיה אכיפה, עד שיתברר שאין בה תועלת.
הנה כמה דברים שצריך לקחת בחשבון ביחס לאירוע הזה, לפני שמתחילים לצעוק:
רוב הישראלים – ורוב גדול של הישראלים שאינם שומרי שבת – קונים בשבת. אם יסגרו להם את ביג גלילות, יקנו במקום אחר. משמע – לא ״קדושת השבת״ עומדת על הפרק, כי היא תישאר באותה רמה בלי קשר לקניון הספציפי הזה. סערת ביג היא ״סערה״ משום שהקניון גדול, בולט, קרוב לעיר (פורמלית, חלק מתחומה של עיר) – הוא סמל.
רוב הישראלים סולדים מחוקי שהם מזהים כחוקי ״כפייה דתית״. חוק המרכולים שבעטיו על הקניון להיות סגור נתפס כחוק כזה, הגם שאפשר לנמק אותו בדרכים נוספות (חוק שמגן על עובדים). למה הוא נתפס כחוק כזה? כי הוא חוק כזה! מי שיזם ודחף אותו היו מפלגות דתיות, ולא מפלגות סוציאליות.
חלק גדול מאוד מהחוקים שנתפסים כחוקי ״כפייה דתית״ הם חוקי ישראבלוף. הם כתובים בספר, אך אכיפתם בררנית, זהירה, ולפעמים פשוט לא מתקיימת. למה? כי המדינה לא רוצה להיכנס לעימותים על השאלה אם ישראלים כן או לא יאכלו חמץ, או חזיר, או יעשו קניות בשבת, או יינשאו בטקסים כאלה ואחרים. החוקים הללו הם הודעה על עמדת המדינה, אבל לא תמיד הודעה על מדיניות אקטיבית של המדינה. זה כבר תלוי בשלטון, בשר, בנושא, במה על סדר היום.
האם ערוץ 14 יהפוך לערוץ הטלוויזיה הנצפה ביותר בישראל? בואו להשתתף במשחק התחזיות של המדד
השאלה של דמות השבת הנכונה לישראל אינה פתורה, ולא תיפתר כנראה בעתיד הקרוב, ולא בטוח שהיא בכלל פתירה. השבת נעשתה לעניין פוליטי, ולכן דתיים מוכרחים ״להגן עליה״ וחילונים מוכרחים ״להגן על החופש האישי שלהם״. לא מפני השבת כמובן, שהיא סתם יום, אדיש לגמרי לפעולותיהם של בני האדם, אלא מפני מי שמינו את עצמם למגיני השבת. הפתרון החברתי הקל ביותר למאבקי השבת המייגעים הוא לקיים ישובים יחסית הומוגניים שיקבעו לעצמם איך הם מקיימים את השבת שלהם. אבל עם הפתרון הזה יש שלוש בעיות:
הראשונה – ישובים הומוגניים רק מחזקים, ויחזקו עוד יותר, את הנטיות הבדלניות של קבוצות חברתיות בישראל. הן אולי נוחות בחיי היומיום, אבל ייתכן שהן מזיקות לתלכיד המדינתי.
השנייה – ישובים שיקבעו לעצמם פירושו שהשלטון המרכזי לא יקבע. כלומר, השלטון המרכזי צריך לוותר על כוח, ושלטון מרכזי לא אוהב לוותר על כוח.
השלישית – כדי שהכנסת תפסיק לנסות לקבוע אם ברמת השרון כן או לא יהיה קניון פתוח ישראל צריכה להיפרד מעוד פיסה של לכידות ממלכתית, ומהחלום הקצת משונה על הדבר המעורפל ששמו ״צביון״. זה לא ויתור קטן: יש לא מעט ישראלים שהיו רוצים שבמדינת ישראל יתקיים מן ״צביון״, שמאפיין את כלל שטחי המדינה, ומבחין את תרבותה ומנהגיה מאלה של מדינות אחרות. הם רוצים ״צביון יהודי״ לכלל המדינה, ובהיעדר אפשרות אחרת מניחים שאת הצביון המדינה יכול לקבוע רק גוף מדינתי – משמע, הכנסת.
הבעיה עם מחוללי הצביון פשוטה: הניסיון לעצב צביון בכלים מדינתיים לעיתים מצליח, לעיתים לא מצליח, ולעיתים די קרובות מצליח לעשות בדיוק את ההפך ממה שהוא מתכוון לעשות – הוא מעצבן אוכלוסיות שונות וגורם להן לרצות להתרחק מכל סממן ״צביוני״ מהסוג שהמדינה מעוניינת בו. ובמילים פשוטות: אם אתם רוצים שכמה שפחות ישראלים יחגגו את ליל הסדר, נסו להעביר חוק שמחייב ישראלים לקיים את ליל הסדר.
כדי להיות רציניים נאמר: לא כל חוק צביוני נכשל. יש דברים שמצליחים. כדי שחוק צביוני יצליח נחוץ שיתקיים לפחות אחד משני תנאים:
או שהמדינה מוכנה להשתמש בכוח רב כדי לכפות את החוק. נניח, לשלוח שוטרים שיוודאו שכולם יושבים לשולחן הסדר, ולזרוק לכלא לשלושים שנה את כל מי שלא יושב לשולחן הסדר. מדינה שתנהג כך (ויש לקוות שישראל לעולם לא תנהג כך), אם היא נחושה מספיק, ואם יש לה כוחות שיטור יעילים מספיק, תצליח לכפות צביון. כמו בצפון קוריאה.
או שהציבור מלכתחילה מזדהה עם הצביון שהמדינה מבקשת לעצב. דוגמה: לא קשה למדינה לקבוע שבערב יום הזיכרון לחללי צה״ל יהיה למדינה צביון מסוים, של ערב יום זיכרון. פאבים יהיו סגורים, לא יתקיימו מופעי בידור, בכיכרות לא יהיו מסיבות. למה המדינה יכולה לעשות זאת? כי הציבור, באופן כללי, מקבל את הטענה שכך צריך להיות. וגם אם יש פה ושם מישהו שמרגיש שהחופש האישי שלו ללכת לרקוד דווקא בערב הזה, כשמאוד מתחשק לו, נפגע – המהלך הצביוני מנצח. אין מי שיילחם על חופש אישי להעלות מופע צחוקים בקומדי קלאב בערב יום הזיכרון.
האם המקרה של ביג גלילות עונה על אחד מתנאי הצביון? הוא בודאי לא עונה על התנאי השני, ולכן, גורלו ייקבע באופן הטריוויאלי הבא: אם המדינה תפעל בכוח, הסוחרים יבינו שההכנסות נמוכות והאכיפה מסוכנת להם – הם יפסיקו לקיים מסחר. אם הם, וציבור הקונים, יחליטו להפעיל כוח נגדי, למדינה יהיה קשה לאכוף את המדיניות שלה בלי לעורר כעס ואולי גם לשלם מחיר ציבורי. ואל תאמרו: ממילא גרים שם רק אנשי שמאל, שלממשלה לא אכפת מהם. הליכוד קיבל 16% מהקולות ברמת השרון, ויותר מ-20% בהרצליה. לממשלה יש מה להפסיד במאבקי שבת, גם במקומות כאלה.
בואו לקרוא על הרעיונות הגדולים של היסטוריונים דגולים
