1.
״מה״ היא השאלה הראשונה. מה ישראל רוצה. מה היא רוצה לא במובן של הגשמת חלומות – נניח, את מימוש תוכנית טראמפ לריקון עזה מתושביה ובניית ריביירה על החוף. מה היא רוצה במובן של תוכנית ריאלית. נניח שישראל יצאה לתמרון. נניח שהתמרון הצליח מעל ומעבר למשוער. מה זה אומר על עזה ביום שאחרי התמרון.
תשובה אחת: כל החטופים יהיו בבית. זו תשובה קלה – וטובה. ברור שזה סוג של ״מה״ שאין עליו מחלוקת (גם אם יש מחלוקת על מקומו בסדר העדיפויות הכללי של המלחמה).
תשובה שנייה: חמאס לא יהיה בשלטון. זו תשובה קלה – ופחות טובה. כי היא מחייבת שאלה המשך: מי כן יהיה בשלטון. יש הבדל בין תמרון שסופו העברת הרצועה לידיים אחרות (מה שיחייב עוד שאלת המשך: ידיים של מי), לבין תמרון שסופו החזקת הרצועה באופן מלא בידי ישראל. אם יש לישראל תשובה ברורה על השאלה הזאת, היא ברורה רק למעטים, לא לציבור הרחב. עד כדי כך, שעולה החשד שאין לישראל תשובה על השאלה הזאת. עולה החשד שהיא מתמרנת לא כדי לחתור לתוצאה מסוימת, אלא מתוך תקווה שהתמרון יפתח אפשרויות חדשות שכרגע אינן.
2.
עוד אין מבצע גדול בעזה, עוד אין אוגדות מתמרנות, עוד אין ידיעה ברורה על מרחב התמרון, על היקפו, על מיקודו. בינתיים, יש כותרות, יש אזהרות, יש צווים שנשלחים לכוחות מתגייסים. ישראל מדברת על הרחבת המלחמה, ישראל מתכוננת להרחבת המלחמה. היא עוד יכולה לעצור. אולי יתברר שכל זה היה תרגיל הפחדה. אולי יתברר שהכניסה התייתרה. אולי יתברר שהיא נעשתה מורכבת מדי לביצוע. מה שעוד לא קרה, עוד לא קרה.
אבל נניח שישראל מתכוונת ברצינות להיכנס מחדש לתמרון גדול בעזה, השאלה השנייה שצריך לשאול היא: ״איך?״ השאלה ״איך״ היא לא על המטרה, אלא על האמצעי. היא מתייחסת למציאות שכבר היינו בה בעבר – תמרון – זיהינו את הישגיה ומגבלותיה – חמאס לא הודח, חלק מהחטופים עוד שם – ולאופן שבו ישראל מתכוונת להצליח הפעם במה שלא הצליחה בו לשביעות רצונה המלאה בפעם הקודמת.
מטרות קל לשלוף ולנסח: הרחקת חמאס מהשלטון, החזרת החטופים, כל הדברים שישראל רוצה בהם כבר שנה וחצי ומתקשה לממש במלואם. אם הממשלה החליטה שיש צורך לחזור לתמרון, כנראה שיש לה סיבה להניח שהתמרון הפעם יצליח יותר מהתמרון בפעם הקודמת. את הסיבה הזאת היא מתקשה לתקשר לציבור הרחב. למה עכשיו? למה אותו הדבר? למה אתם חושבים שהפעם זה יצליח? ״למה״ היא שאלה שהממשלה צריכה לתת עליה תשובה כאשר היא מבקשת מעשרות אלפי אזרחים ללבוש מדים. ״למה״ היא שאלה שהממשלה צריכה לתת עליה תשובה כאשר היא תובעת מעשרות אלפי צעירים וצעירות לסכן את שלומם, את חייהם.
בינתיים, היא לא נותנת תשובה. לא תשובה משכנעת.
3.
בפלוגה אחת שאני מכיר את הסיפור שלה, חיילים התלבטו השבוע בשיחת ווטסאפ סוערת כיצד להבהיר למפקדים שלהם את הרתיעה שלהם מהתייצבות. החיילים לא שקלו לא להתייצב. הם לא התלבטו האם להתייצב. הם ניסו לחשוב ביחד איך לומר למפקדים משהו, שיעלה כמסר בסולם הדרגות הצה״לי, ושייתן למישהו סיבה מחודשת לחשוב על האופן שבו הם נקראים לשירות, ככה, כאילו אינם אזרחים, שיש להם חיים, צרכים, משפחות, שאיפות מקצועיות, מחויבויות. הרמטכ״ל עובד בצה״ל. אלה חייו. המילואימניקים לא עובדים בצה״ל. הם באים כשאין ברירה. באים בהמוניהם. אלא שכעת, רבים מהם לא מרגישים שאין ברירה. רבים מהם לא מתרשמים שבכירי הצבא זוכרים את מצבם: הם אזרחים שלא בחרו לעבוד בצה״ל. הם אזרחים שבחרו להיות אזרחים, ולבוא רק כשאין ברירה.
בפלוגה אחרת, שאני מכיר את הסיפור שלה, יש הרבה מאוד סטודנטים. את שנת הלימודים הנוכחית שלהם הם יסכמו כך: סמסטר ראשון – היעדרות של חודשיים. סמסטר שני – היעדרות של שלושה. ולא, זו לא פלוגת החוד הכי קרבית שמשרתת הכי הרבה. יש שמשרתות יותר. ולא, זו לא פלוגת החוד הכי קרבית שמסתכנת הכי הרבה. יש שמסתכנות יותר. לחיילים בפלוגה הזאת צריך לתת תשובה לשאלה אחרת: ״כמה?״. בראשית השנה, צה״ל קבע שחיילי המילואים ישרתו כשבעים יום השנה. הוא לא יעמוד בדיבורו, ויגייס אותם ליותר ימים. אין לו מספיק כוח אדם למילוי המשימות, אין לו מספיק מאגרים להביא מהם חיילים. הקצינים הבכירים מסבירים לפוליטיקאים את הבעיה, הפוליטיקאים, בגדול, מתעלמים.
מה הם יכולים לעשות? לפחות שלושה דברים.
הראשון – להתאים את גודל המשימה לגודל הצבא. נכון, לישראל יש הרבה מאוד תוכניות ושאיפות. ומצד שני, יש מגבלות שהיא מוכרחה להתחשב בהן. כוח אדם הוא מגבלה כזאת. כשאין תחמושת, לא תוקפים. כשאין חיילים, לא מתמרנים.
השני – לפעול בנחישות להרחבת מעגל הגיוס. במערכת הפוליטית יודעים מהיכן אפשר להביא עוד מתגייסים. במערכת הפוליטית מתעלמים מהצורך לפעול בנחישות היכן שצריך. ואם תאמרו: גם פעולה נחרצת לא תמלא את שורות הצבא בחודשים הקרובים לטובת התמרון, נאמר, נכון, אבל היא לפחות תאותת למגויסים שיש להם אופק של נורמליות שאפשר לקוות לו. היא לפחות תאותת להם שבעוד שנה, או שנתיים, יוקל הנטל מעליהם.
השלישי – להשיב על השאלה ״למה?״. יש קשר בין ״למה״ לבין ״כמה״. אם הלמה ברור – כפי שהיה ברור בימים ובשבועות הראשונים של המלחמה – שאלת הכמה כמעט לא עולה על הפרק. האזרחים מבינים שזה לא הזמן לעשות חשבון אלא הזמן להתגייס למערכה. אבל מרגע ששאלת הלמה נתלית באוויר, שאלת הכמה מצטרפת אליה. וגם עליה, נכון לעכשיו, אין תשובה טובה.
