בשנת 732 לפני הספירה, מעצמה גדולה הביאה לשינוי משטר בממלכת ישראל. תגלת פלאסר השלישי, שליט אשורי, מאס במלך הסורר פקח בן רמליהו, ודאג שיוחלף בהושע בן אלה. איך בדיוק זה קרה? המקור התנ״כי מלמד שהושע רצח את פקח. המקור האשורי מדגיש שהיוזמה הייתה של תגלת פלאסר. כך או כך, שינוי המשטר לא הועיל הרבה, לא לאשורים ולא לישראלים. כמה שנים לאחר חילופי ההנהגה, האשורים נאלצו לחזור, אולי פעמיים. שלמנאסר ואחריו סרגון נלחמו בשומרון והוציאו את שבטי ישראל לגלות שממנה לא שבו.
אין לקח לימינו בסיפור הזה מלבד אחד: שינוי משטר יכול להיות שינוי לטובה – או שינוי לרעה. אפשר להחליף מלך ולגלות שיורשו מסתגל למציאות חדשה. אפשר להחליף מלך ולגלות שיורשו עקשן ממנו, או מסוכן ממנו. ומה שנכון לממלכת ישראל במאה השמינית לפני הספירה, נכון לממלכת איראן במאה ה-21 לספירה. מותו של עלי חמנאי הוא רק מבוא לעלייתו של מחליף, שיהיה טוב ממנו, או רע ממנו, סתגלן ממנו, או עקשן ממנו, כנוע ממנו, או מרדן ממנו. אפשר לקוות שאיראן תהיה במהרה דמוקרטיה מודרנית ונוטה למערב. אפשר להיזכר שזו לא תמיד תוצאתם של שינויי משטר. לפעמים כך – לפעמים ההפך.
כותרת ספרו החדש של ג׳ונתן טורלי, משפטן מאוניברסיטת ג׳ורג׳ וושינגטון, מלמדת על תוכנו: ״זעם והרפובליקה״. עיקרו עיסוק במהפכה האמריקאית – נגד הבריטים. המשכו עיסוק במהפכה הצרפתית – נגד המלכות. את שתי המהפכות לא הניע מהלך מבחוץ לשינוי משטר, אלא מהלך מבפנים. שתיהן צמחו על רקע דומה, של זעם ציבורי נגד השליטים. המלך המרוחק, הבריטי, במקרה של המושבות באמריקה, המלך הקרוב, בארמון שאפשר לראות, במקרה של הצרפתים. המהפכה הובילה את האמריקאים לבניית אומה שבסיסה דמוקרטי. היא הובילה את הצרפתים תחילה לטרור, אחר כך לנפוליאון, אחר כך לשובה של המלוכה. האומה שבסיסה דמוקרטיה באה רק לאחר הרבה שנים. טורלי עוסק בשאלה ממה נבע ההבדל הזה. התשובה שלו: תיעול נכון של הזעם להקמת מוסדות. הזעם הוא הרכיב שנדרש להרס הישן – התיעול הוא המהלך לבניית חדש. האמריקאים זעמו, ואז התיישבו להקים מערכת יציבה של מוסדות. הצרפתים זעמו והמשיכו לזעום. התוצאה הייתה קטסטרופה.
לחצו להשתתף בתחזית הבחירות של המדד
מה יעשו האיראנים כאשר יתפוגגו פטריות העשן, והמפציצים יחזרו לדת״קים או לנושאות המטוסים? כפי שישראל לומדת בעזה – גם אם נוח לה לשכוח כרגע, ולהתרכז בזירה שיש לה פוטנציאל מרגש יותר – שינוי משטר מבחוץ, בלי מחויבות למעורבות עמוקה ונמשכת, הוא מהלך קשה. לפעמים מתברר שהאויב לא נכנע. לפעמים מתברר שהציבור לא מתמרד. לפעמים מתברר שמחיר השינוי גדול. מה שמחייב החלטה, לפרוש או להשקיע: הרומאים יצאו למלחמת יוגורתה כדי להדיח שליט אפריקאי אחד, ולמנות במקומו אחר. כלומר, להביא לשינוי משטר. הם הצליחו – וזה לקח להם בערך שמונה שנים. כדי להגיע לתוצאה המקווה, הרומאים נדרשו לכבוש עיר אחר עיר בנומידיה. בערים הכבושות הציבו חיל מצב לשמירה. השליט יוגורתה היתל בהם שוב ושוב, הביך אותם, עד שנלכד בשנת 105 לפני הספירה. לטראמפ אין שמונה שנים להשקיע.
התנקשות במנהיגים של מדינות אחרות יצאה מהאופנה לפני לא מעט שנים. ייתכן שטוב יהיה לחזור למנהג הזה. האיראנים, לפחות על פי דיווחים מסוימים, ניסו לפגוע בנשיא דונלד טראמפ וניסו לפגוע בראש הממשלה בנימין נתניהו. מה שהופך את ההתנקשות במנהיגם, חמנאי, למהלך כמעט מתבקש. אלא שחמנאי אינו חסן נסראללה, ובטח שאינו יוגורתה. מאחוריו מדינה, יחסית מסודרת, עם מוסדות ומבנה שליטה. או כך לפחות נדמה. הנה – חוזרים להבדל העקרוני בין המהפכה האמריקאית לבין המהפכה הצרפתית. התנקשות בנשיא אמריקאי, נניח ג׳ון אדמס, או תומס ג׳פרסון, או, כפי שקרה לימים, ויליאם מקינלי או ג׳ון קנדי, מטלטלת את המדינה רגשית, אך אינה מביאה לשינוי משטרי עמוק. תפיסה והגליה של הקיסר נפוליאון בונפרטה, או הוצאה להורג של הדוצ׳ה בניטו מוסוליני, מביאה אותו.
מכאן – השאלה על איראן היא למעשה השאלה האם איראן החומייניסטית, הרדיקלית, דומה יותר לאמריקה של כותבי החוקה, או לצרפת של המהפכנים. האם חיסול המנהיגות באיראן כמוהו כשינוי משטר – כי בלי אדולף היטלר אין מלחמת העולם השנייה, ורק חבל שאומות העולם לא הבינו זאת מראש, ולא דאגו לחסל אותו בזמן. או שאולי הפגיעה במנהיג אינו אלא תקלה בדרך שהמדינה ממשיכה לנסוע בה – בלי ג׳ון קנדי יש לינדון ג׳ונסון, והמדיניות היא פחות או יותר אותה מדיניות. כמובן, לא כל מדינה קל להכניס לתוך המגירות האלה, ולומר שהיא בדיוק כמו זו או בדיוק כמו זו. איראן מהפכנית כלפי חוץ לפחות כפי שהייתה צרפת של נפוליאון. גם היא רוצה לשנות את העולם, ולא בוחלת משימוש בכוח כדי לנסות לעשות זאת. אבל בכל מה שנוגע למדיניות הפנים, איראן כנראה אינה תלויה באיש אחד, כפי שהיתה צרפת של נפוליאון. או שאולי כן? יהיה מעודד לגלות שכן.
לספר החדש של שמואל רוזנר לחצו כאן
