דמיינו מצב הפוך: דמיינו שכוחותיו של צבא סוריה, בהנחיית בשאר אל אסד, הם שיצאו למתקפת פתע נרחבת באזורי המורדים. דמיינו סיוע רוסי, דמיינו לוחמי חיזבאללה שלוחמים לצד אסד. דמיינו התמוטטות פתאומית של המורדים, וניצחון משכנע של המשטר הסורי. דמיינו את כל אלה וחישבו: האם הייתה לנו יכולת לחזות מראש התפתחות כזאת? ובהנחה שלא היינו חוזים אותה, האם היינו יודעים להסביר אותה בדיעבד?
הנה, זה מה שהיינו אומרים: לאסד נוצרה הזדמנות. הרוסים זקוקים להישג כלשהו, כדי לפצות על הדשדוש באוקראינה, אז הם החליטו לעזור לאסד לצבור תנופה. חיזבאללה התפנה מהמלחמה נגד ישראל, אין לו מה להשיג כרגע בלבנון, וגם הוא צריך הישג כלשהו שיחזק מחדש את כוחו. אז לוחמיו נשלחו לסוריה כדי לסייע. וכמובן, איראן: אחרי המכות שספגו שתי הזרועות שלו – בעזה ובלבנון – המעט שהיא יכולה לעשות זה לוודא שסוריה נשארת משענת חזקה של ציר ההתנגדות. את כל זה היינו אומרים בטון הידעני השמור לפרשנים בדיעבד. את כל זה היינו אומרים בטון הנזפני של מי שאוהבים להזכיר ששוב המודיעין לא חזה.
כמובן, זה לא מה שקרה. קרה ההפך. וגם אותו המודיעין לא חזה, לא שלנו ולא של אחרים. וגם אותו קל להסביר, בדיעבד. הרוסים עסוקים באוקראינה, חיזבאללה מוכה וחבול. נוצרה הזדמנות, והמורדים הלמו. ברק אובמה ואהוד ברק חזו את סופו של אסד בתוך כמה חודשים. זה היה בתחילת העשור הקודם. כלומר, הם צדקו, באיחור קל של עשור וחצי.
צפו: האתגר החרדי בשישה פרקים
האזינו: האם הגיע הזמן לחוקה רזה?
לא יפה ללגלג על מי שלא הצליחו לחזות את ההתפתחויות המסעירות בסוריה. לא יפה – כי גם אנחנו כנראה לא היינו מצליחים לחזות את מה שקורה שם בימים האחרונים. ללגלג צריך רק על מי שמעמידים פנים שיש להם יכולת לדעת מה יקרה, בסוריה, או בכל מקום אחר. ללגלג צריך רק על מי שמוכנים להציע תחזית נחרצת בנסיבות של אי ודאות. יהיו אלה ידעונים, פרשנים, גנרלים, קוראים בקלפים, רבנים, מנהיגים. אף אחד מהם לא יודע לחזות את העתיד. הניסיון מלמד שזה המצב: המודיעין לא חזה מלחמה ב-73, ולא שלום ב-78, ולא את סיום המלחמה הקרה, ולא את מלחמת המפרץ הראשונה, ולא את הסכמי אוסלו, ולא את המתקפה על מגדלי התאומים, ולא את האביב הערבי, ולא את כשלון האביב הערבי, ולא את המתקפה של חמאס, ולא את נפילת אסד. לא ולא ולא ולא. ויש עוד הרבה לא.
״הספרטנים פלשו לאטיקה באביב 431 לפנה”ס, והאיכרים האתונאים פינו כמתוכנן את נחלותיהם והצטופפו בעיר כדי לראות שוב עשן עולה באופק בהתאם לאסטרטגיה שלהם״. זה תיאור קצר מתוך הספר ״על אסטרטגיית על״, מאת ג׳ון לואיס גדיס, שיצא זה עתה לאור בעברית (גילוי נאות: בסדרת ספרים שאני העורך שלה). לאתונאים היתה תוכנית. וזו אמורה היתה לאפשר להם להתגבר על המתקפה של ספרטה. אלא שתוכניות שמסתמכות יתר על המידה על תסריט קבוע מראש, בלי לקחת בחשבון הפתעות, מתקלקלות לעיתים. ״האווירה בעיר לא היתה כפי שהיתה בעבר, בזמן שתמיסטוקלס הורה על פינוי אתונה יובל שנים לפני כן. אז, הניצחון בסלמיס הושג במהירות, ואילו עכשיו לא נראה ניצחון באופק. נאום ההספד של פריקלס ניחם את העיר, אבל לא תרם במיוחד להעלאת המורל. וב-430 לפנה”ס הספרטנים שבו – עם בעלת ברית שאיש לא היה יכול לחזות״.
בעלת הברית של הספרטנים הייתה מגפה. אותה איש לא חזה. ״החומות הארוכות הפכו את העיר למקום שבו חיידקים מכל רחבי האימפריה מצאו פונדקאים מכל רחבי אטיקה – קוסמופוליטיות בלתי מכוונת, אבל קטלנית״. על הסיפור ועל משמעות לקחיו תוכלו לקרוא בהרחבה בספר של גדיס, או בספר המוקדם יותר של תוקידידס, אבל הקשר לעניינינו ברור: העולם מלא בהפתעות. בעיקר עולם המלחמה. יש מחקרים מהעשורים האחרונים שהוכיחו את הקושי לחזות התפתחויות בזירה הבינלאומית בבחינה מדוקדקת על ניסיונות. יש מחקרים שמנסים לתאר כיצד בכל זאת מתנהלת תחזית נכונה של התפתחויות עתיד, בזהירות, באחריות, בשקילה מתמדת של נסיבות והסתברויות (ראו: ״תחזיות על״ של פיליפ טטלוק). וגם אז – גם במקרים שבהם תחזית נעשית במלוא הזהירות והאחריות – תחזית טובה היא בסך הכל קצת יותר טובה, קצת יותר מוקדמת, מהשערות חסרות בסיס.
את כל זה כדאי לזכור תמיד. את כל זה כדאי לזכור גם בימים הקרובים. כדאי לזכור כאשר קוראים (אצל תמיר היימן) ש״האירועים בסוריה מייצרים הרבה יותר הזדמנויות מסיכונים״. כדאי לזכור כאשר נזכרים (בסיועו של נדב איל) ש״ישראל בנתה תפיסה שלמה שמבוססת על כך שאסד יציב״. כדאי לזכור אפילו כאשר חוגגים במהירות את סופו הסופי של משטר אסד. כי גם את אסד כבר הספדנו בעבר, ונאלצנו לתקן. כי את ההתפתחויות בסוריה כבר חזינו בעבר, בהצלחה שלקרוא לה מוגבלת תהיה מחמאה. כי את המורדים שכובשים את סוריה אנחנו מכירים באופן חלקי בלבד. תשומת הלב המודיעינית של ישראל הופנתה לכיוונים אחרים, והמשאבים שהוקצו ללימוד הקבוצות האלה לא היו גדולים. למה? כי המשאבים מוגבלים, וצריך להקצות אותם, וההקצאה נעשית על פי תחזית של מה סביר יותר ומה סביר פחות שיקרה, ואף אחד – אף אחד – לא הניח שיש סבירות גדולה שהמורדים בסוריה יהיו בקרוב מאוד השכנים שלנו, בעלי הבית במרחב שצמוד לגבולנו הצפוני.
וכדאי להיזהר גם במחשבה על מה שתוליד ההשתלטות הדרמטית של קבוצות סוניות על סוריה. היא יכולה להוליד מלחמת כנופיות ארוכה. היא יכולה להוליד שלטון סוני קיצוני. או שלטון סוני רק חצי קיצוני. או ניסיונות של המורדים לכבוש גם חלקים מירדן, או מלבנון. או התקוממות של קבוצות אחרות במקומות נוספים במזרח התיכון. היא יכולה לגרום לאיראנים להוריד ראש, כדי ללקק את הפצעים ולחשוב מחדש על אובדן הנכסים שלה סביב ישראל. היא יכולה לגרום לאיראנים לחשוב שבגלל אובדן הנכסים אין להם ברירה אלא לפרוץ לפיתוח נשק גרעיני בהקדם. היא יכולה להוביל את ישראל להפצצה כבדה באיראן כדי למנוע התפתחות כזאת. היא יכולה להוביל את הסעודים לבחינה מחדש של הצורך להתקדם לנורמליזציה עם ישראל. היא יכולה להוביל את הטורקים למדיניות תוקפנית יותר לעומת העבר בחזיתות מגוונות. לכול אפשרות כזאת אפשר להציע נימוק למה כן, לכל אחת מהן אפשר להציע נימוק למה כנראה שלא. זה בדיוק המצב שיפה לו הקלישאה המקובלת: לבחון יכולות ולא כוונות. להתנהל מול יכולות ולא מול כוונות.
בואו לקרוא פרק ולרכוש: על אסטרטגיית על. ספר חדש על ניצחון במדיניות ומלחמה
