מחר, 21 באפריל, ימלאו 41 שנים בדיוק לפינוי והרס העיר ימית. עיר קטנה, כמה מאות משפחות, על גבול חצי האי סיני ורצועת עזה, ליד הים. מימית נשאר מוזיאון, במושב דקל. נשארו צלקות, בליבם של מפונים. נשאר זיכרון עמום, רחוק, של מאבק סוער.
הייתי בכיתה ה׳, והכיתה התפצלה לשני מחנות. האחד – כל הכיתה, נגד הסכם השלום עם מצרים. השני – 2 ילדים, בעד ההסכם. זה היה החינוך הממלכתי דתי, בירושלים, והסנטימנט היה חזק וברור. לא להסכם. לא לפינוי ישובים. בהמשך, לשבט שבגר בתנועת הנוער בני עקיבא קראו ״אלישיב״. רמז עבה למה שעוד יקרה ביום מן הימים למי שנאלצו לפנות את חצי האי סיני.
עבר זמן. כאמור, 41 שנים מאז פינוי ימית. ועוד שלוש מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים. 26 במרץ, 1979. יום חגיגי מאוד עבור רבים. יום קודר בעיני כמה מתנגדים. מי צדק? מי טעה? ממשלת ישראל קיבלה החלטה חשובה, הכנסת הצביעה ואישרה אותה האם זו הייתה החלטה נכונה?
במסגרת הפרויקט שלנו, 25 החלטות ב-75 שנים, שאלנו בדיוק את השאלה הזאת. במבט לאחור, האם ההחלטה הייתה נכונה. לא קל לשפוט בדיעבד החלטות. לא קל להעריך אם היו נכונות, בעיקר משום שקשה מאוד לדעת מה היה קורה לו היו מתקבלות החלטות אחרות. נניח שמנחם בגין היה דוחה את ידו המושטת של אנואר סאדאת, האם הייתה באה עוד מלחמה? או שאולי סאדאת היה מתרגז ואחר כך משפר את ההצעה, וישראל הייתה יוצאת מורווחת. ואם הייתה באה עוד מלחמה, כמה קורבנות הייתה גובה, ומי היה מנצח בה, והאם הייתה מאפשרת לישראל להמשיך לשמור על חצי האי סיני, אולי עד היום, והאם חשוב לנו לשמור על חצי האי סיני, ובאיזה מחיר. עוד ועוד שאלות שמקשות לתת תשובה נחרצת על השאלה.
נוסיף עליהן – ותכף נראה מה הציבור חושב היום. נוסיף עליהן את התסריט הבא: מה אם בעוד חמש שנים הסכם השלום יקרוס. אנחנו כמובן מקווים שזה לא יקרה, וגם אין סיבה להניח שיקרה, אבל מה אם זה בכל זאת יקרה, כי דברים קורים, האם אירוע כזה ישנה בדיעבד את השיפוט שלנו. כלומר, האם אירוע שיתרחש חמישים שנה אחרי שהתקבלה ההחלטה עוד יכול לגרום לנו לשנות את דעתנו על ההחלטה? שאלה טובה. משה ארנס, שהיה איש הליכוד, וכיהן לימים כשר בטחון וכשר חוץ מוצלח, התנגד נחרצות להסכם השלום עם מצרים. הנאום שלו בכנסת, ערב חתימת ההסכם, מאפשר לחשוב על השאלות שהעלנו. הנה, כך הוא אמר:
״ההחלטה הזו היא קשה. איננו יודעים מה תהיינה התוצאות של ההחלטה הזאת. רק בעוד שנים מספר, בראייה לאחור, נוכל לומר אם קיבלנו החלטה נכונה או לא… כל אחד מאתנו יכול לנסות להעריך את הסיכויים, הסבירות וההסתברויות, אבל לא רק זאת גם להעריך את המשמעויות של המצבים שיתהוו למדינת ישראל והסכנות האורבות לה במקרים אלה. אני את הערכתי שלי עשיתי. להערכתי הרחקנו לכת בוויתורים. הסיכונים שלקחנו עלינו גדולים מדי, וההימור גדול מדי״.
סיכונים גדולים מדי. ארנס עשה הערכת סיכונים וסיכויים, והחליט שהסיכון גדול מדי. בגין עשה הערכת סיכונים וסיכויים והחליט שהסיכון לא גדול מדי. אף אחד מהם לא יכול היה לדעת מה יקרה בישראל ובמצרים בחמישים השנים הבאות. הם קיבלו החלטה בתנאים של אי ודאות. כך מתקבלות כמעט כל ההחלטות. הם קיבלו החלטה אחרי שחשבו על מה שישראל תרוויח – שלום עם הגדולה באויבותיה – ומה שתפסיד – שטח נרחב בסיני.
הערכת הסיכונים של ארנס לא היתה מופרכת. בהסכם בהחלט היה ממד של סיכון, אולי גדול. ישראל הימרה על כך שמצרים תכבד את ההסכם.
מצד שני – מבחן התוצאה מוכיח שטעה – מצרים מכבדת את ההסכם. כבר יותר מארבעים שנה שורר שלום בין ישראל לבין מצרים.
אבל רגע. אמרנו ארבעים שנה. האם ארבעים שנה זה מספיק? כבר שאלנו, מה אם בעוד חמש שנים מצרים תנצל את סיני כדי לתקוף את ישראל? ובתרגום לשפה כללית יותר: מתי בכלל אפשר לומר שבדיעבד מישהו טעה או מישהו צדק. הרי ההיסטוריה ממשיכה להתגלגל, ומה שהוחלט בעבר עוד יכול להשפיע על ההווה. עוד יכול להתברר שבחשבון ארוך הטווח ישראל תשלם מחיר כבד על כך שוויתרה על חצי האי סיני.
יצחק רבין לקח סיכון גדול כאשר חתם על הסכמי אוסלו. הוא חשב שהסיכון סביר, למרות שהוזהר מפניו. מנחם בגין לקח סיכון גדול כאשר חתם על ההסכם עם מצרים. הוא חשב שהסיכון סביר למרות שהוזהר מפניו. על ההחלטה של רבין, רוב הציבור אומר שהייתה לא טובה. למעשה, יותר ממחצית הציבור היהודי מכנה אותה ״החלטה גרועה״. על ההחלטה של בגין רוב הציבור אומר שהייתה טובה (31%), או מצויינת (37%). כרבע מהציבור אומר שהייתה לא טובה, או גרועה. כלומר, נותרו לא מעט ישראלים הסבורים, גם ארבעים שנה אחרי, שלא היה כדאי.
למה הם חושבים כך? הנה נוסח השאלה: מה דעתכם על ״ההחלטה לחתום על הסכם שלום עם מצרים הכולל את פינוי כל חצי האי סיני על יישוביו״. חשוב לשים לב לנוסח. חשוב לשים לב לכך שהוא כולל גם ״שלום״ וגם ״פינוי״. נדמה שזה המפתח להבנת ההתנגדות שנותרה להסכם הוותיק עם מצרים. הסכם שבאמת הביא שלום, גם אם לא חם במיוחד, וגם יצר תקדים – של שטחים תמורת שלום. מצרים התעקשה על כל סנטימטר, וישראל ויתרה על כל סנטימטר. בהמשך נדרשה לוותר באותו אופן על עוד שטחים בהסכם שנחתם עם ירדן, ועל עוד שטחים, בהסכם שמעולם לא נחתם עם סוריה. גם השכן הפלשתיני רוצה שטחים. מי שסבורים עד היום שההחלטה לחתום על הסכם שלום עם מצרים, כולל התנאי של פינוי סיני על יישוביו, מן הסתם משקללים בעמדתם לא רק את השלום אלא גם את התקדים (ואולי גם את האפשרות שהשלום הזה עוד עלול, מי יודע, להתמוטט יום אחד).
עוד באתר המדד על החלטות ב-75 שנות המדינה: זיכרון השואה: האם ישראל קיבלה החלטות נכונות?
מוזמנים להאזין להסכת של שמואל רוזנר מנתח החלטות קשות של מנהיגי ישראל מ-75 שנות המדינה
חלוקת העמדות בנוגע להסכם עם מצרים משקפת את האפשרות שציירנו. מי חושב שהייתה נכונה? רוב עצום ממצביעי השמאל, המרכז-שמאל, המרכז, ורוב גדול מתומכי הימין-מרכז. מי חושב שהייתה לא נכונה? מחצית מתומכי הימין. למעשה, יש יותר תומכי ימין שסבורים שהחלטת מנהיג הימין מנחם בגין לחתום על הסכם שלום עם מצרים הייתה לא טובה, מתומכי ימין הסבורים שהייתה טובה. ומיהם תומכי הימין שסבורים כך? מי שבלטו במאבק נגד כל פינוי. בסיני, בהתנתקות, באוסלו. הימין הדתי. בקרב בוחרי הציונות הדתית יש רוב מוצק (65%) הסבור שההחלטה לחתום על הסכם שלום עם מצרים הייתה החלטה לא טובה או גרועה. ממצביעי הליכוד, בערך שליש סבורים שהייתה לא טובה (31%). ואם בוחנים רק את שתי אפשרויות הקצה – ״גרועה״ או ״מצוינת״ – אפשר להבחין שהרבה יותר דתיים וחרדים חושבים שההחלטה הייתה גרועה לעומת מי שחושבים שהייתה מצויינת.
הסכם השלום עם מצרים, יותר מארבעים שנה אחרי. חשבתם שהוויכוח נגמר? חישבו שוב. אצלנו, שום דבר לא נגמר.
