בנימין נתניהו לא רוצה לתת לחמאס להמשיך לנהל את עזה. בעניין זה, אין לו מחלוקת עם אף אחד. הציבור הישראלי תומך בעמדתו, האמריקאים תומכים, הבריטים תומכים, גם המצרים, הסעודים, הירדנים – שכמובן לא יאמרו דבר כזה באופן ברור וחד – תומכים. שאלת השליטה של חמאס בעזה היא שאלה סגורה, למעט עניין קטן אחד: צריך למצוא דרך להוציא את חמאס מעזה. זה מה שצה״ל מנסה לעשות, ועל מידת ההצלחה שלו יש לנו מידע חלקי, מקוטע, רווי בשמועות וברסיסים של לוחמה פסיכולוגית. ובמילים אחרות: יש הסכמה על התוצאה הרצויה, אין ידיעה ברורה על היכולת.
להאזין: דב מורן, מה יהיה עם ההיטק?
לקרוא: כמה מילים בשבח מרב מיכאלי
בנימין נתניהו אומר: ״אני לא אתן לישראל לחזור על טעות אוסלו״. ועוד הוא אומר: ״לא אתן שאחרי ההקרבה האדירה של אזרחינו ולוחמינו, נכניס לעזה את מי שמחנך לטרור, תומך בטרור, מממן טרור. עזה לא תהיה לא חמאסטן ולא פת”חסטן״. זו כבר אמירה מסוג אחר. באוסלו לא הוקמה ״חמאסטן״, כך שאין קשר בין האמירה הראשונה לבין חלק מהאמירה השנייה. כבר אמרנו, על ״לא חמאסטן״ יש הסכמה מלאה. עכשיו לחלק האחר של האמירה השנייה. היא מורכבת משני גורמים שצריכים דיון נפרד. 1. נתניהו אומר שלא ״נכניס לעזה״ את ״מי שמחנך לטרור, תומך בטרור, מממן טרור״. 2. ועוד הוא אומר שעזה לא תהיה ״פת״חסטן״.
נתחיל מהחלק השני, כי הוא קל לדיון: נתניהו יסרב למסור את עזה לפת״ח. בסדר. אף אחד לא מציע למסור את עזה לפת״ח. יש הצעה – או שאיפה – של האמריקאים למסור את עזה לרשות הפלשתינית. לא לפת״ח. ואם נדמה לכם שאין הבדל, ושהאבחנה קטנונית, הייתי נזהר בטענה הזאת. נתניהו בוחר מילים בקפידה, ויודע שאם יאמר מילים מסוימות יוכל אחר כך לתמרן, ולעומת זאת, שאם יטפס על עץ גבוה בבחירת מילים אחרות יהיה לו קשה יותר לתמרן.
עכשיו שימו לב לחלק הראשון: לא ״נכניס לעזה״ את ״מי שמחנך לטרור, תומך בטרור, מממן טרור״. משמע – נכניס גורם שיתחייב לא לחנך לטרור, לא לתמוך בטרור ולא לממן טרור. עכשיו נשאל: מה עם הרשות הפלשתינית? זו שאלה חשובה משום שהנשיא ג׳ו ביידן מתכוון לרשות הפלשתינית, אבל מתכוון לעוד משהו. שימו לב שמה שכתב בעיתון ״וושינגטון פוסט״: ״את עזה ואת הגדה המערבית צריך לאחד תחת מבנה ממשלתי יחיד, רשות פלשתינית מחודשת. משם צריך להתקדם אל עבר פתרון של שתי מדינות״. יש כאן מילה אחת חשובה: ״מחודשת״. רשות פלשתינית מחודשת. מהי רשות מחודשת? הנה הצעה: רשות שלא תחנך לטרור, לא תתמוך בטרור ולא תממן טרור.
במילים אחרות: יש מוצא. במילים אחרות: בניגוד למה שנדמה, ומדווח, נתניהו לא לגמרי סגר את הדלת על האצבעות של ביידן. האם זה אומר שיהיה להם קל להסכים על הרפורמות הדרושות ברשות הפלשתינית? לא – לא יהיה להם קל. ומצד שני, נקודת התחלה יש. ביידן רוצה רשות מחודשת. נתניהו מוכן לגורם שיתחייב לא לחנך לטרור, לא לתמוך בטרור ולא לממן טרור (וגם יעמוד בהתחייבות כמובן). זו התחלה של משא ומתן.
כמובן, בכלל לא בטוח שאת המשא ומתן הזה יקיים דווקא נתניהו. הוא רוצה לשכנע את אזרחי ישראל שהוא המתאים ביותר, משום שהוא יעמוד כחומה בצורה נגד הכוונה האמריקאית להכניס את הרשות הפלשתינית לעזה, ויריביו ייכנעו בלי קרב. אולי יצליח בשכנוע הזה, כי צריך לומר: יריביו נראים מעט מוטרדים מהאפשרות הזאת. אולי בגלל זה יאיר לפיד צייץ כך: ״אין אדם בעולם שחושב שצריך להעביר את עזה לידי אבו מאזן ביום שאחרי המלחמה – נתניהו שוב המציא מריבה — בזמן שילדינו הגיבורים נהרגים בעזה, נתניהו המציא מחלוקת. עוד אחת. המציא מחלוקת עם ארה״ב, המציא מחלוקת איתי, המציא מחלוקת עם בני גנץ וגדי איזנקוט״.
מה מטרת הציוץ של לפיד? לעקר את הטענה של נתניהו. הי – הוא אומר – מי בכלל רוצה למסור את עזה לאבו מאזן? אבל שימו לב גם לדיוק של לפיד: ״ביום שאחרי המלחמה״. יש כאן פתח לפרשנות: מה בשבוע שאחרי המלחמה, או בחודש, או בחצי שנה שאחרי המלחמה? ושימו לב לעוד דיוק: ״לידי אבו מאזן״. ביידן לא אמר אבו מאזן. ביידן רוצה ״רשות פלשתינית מחודשת״. זה מן הסתם אומר ״אחרי אבו מאזן״, כי חלק מהחידוש יהיה הנהגה חדשה (ואבו מאזן כבר לא ילד). במילים אחרות: גם לפיד השאיר פתח מילוט רחב מספיק כדי להעביר בו משאית של הסכמות עם ארה״ב אם וכאשר הן ידרשו.
האם הן ידרשו? הנה עוד שני דברים שיש הכרח לשקול.
נתניהו הוא פופאי, אבל גם פופאי צריך תרד, ואת התרד מספקת ארה״ב. הדיבורים המנופחים על עמידה גאה מול האמריקאים מחזיקים כל עוד אספקת התרד נמשכת. והיא נמשכת כי אין סיבה להפסיק אותה. כאמור, גם האמריקאים תומכים בסילוק חמאס, וגם הם סבורים שבעזה צריך לשלוט מישהו שאינו תומך בטרור. רשות ״מחודשת״. האמריקאים אינם אויבי ישראל, ולמרות שכבר היו מקרים שבהם כפו על ישראל צעדים אידיוטיים, או חסרי אחריות, הם לא תמיד פחות חכמים מאיתנו. ונכון – לפעמים צריך לעמוד איתן ולהתנגד להצעות שלהם. נתניהו עשה זאת כמה פעמים, וגם לא עשה זאת כמה פעמים, תלוי בנסיבות. הוא חתם על הסכם חברון, הוא הקפיא התנחלויות, מצד שני, סירב לתביעה להקפאה נוספת. נתניהו תמרן, כפי שיתמרן גם בעתיד, אם יהיה בזה צורך, ואם עדיין יהיה בסביבה. גם אחרים יתמרנו. לפיד וגנץ, בנט וליברמן, כל מי שיש לו סיכוי סביר לשבת על כסא שמתקבלות בו החלטות הרות גורל לישראל, יתמרן מול תביעות אמריקאיות, בלי לשכוח מאיפה בא התרד.
הדבר השני שיש הכרח לשקול הוא המה-כן. נתניהו אומר כל הזמן מה-לא. הוא לא רוצה חמאסטן, ולא רוצה פתחסטן, ולא רוצה תומכי טרור, ולא מחנכי טרור. אבל מה הוא כן רוצה? לפני יומיים פורסמה בניו יורק טיימס קולקציה של מאמרים ובהם הצעות שונות ומשונות ליום שאחרי בעזה. עשר הצעות, חלקן הזויות ממש, חלקן סתם לא ריאליות. אהוד אולמרט הציע שנאט״ו ישלח כוח. בהצלחה עם זה. ג׳רום סיגל הציע להקים מייד מדינה בעזה, לשלוש שנות ניסיון. ברצינות. מאי פונדק ודליה שנדלין הציעו קונפדרציה יהודית-פלשתינית. אולי עוד לא שמעו על אירועי ה-7 באוקטובר. דיאנה בוטו הציעה הקמת נמל פלשתיני ושדה תעופה. כי עכשיו אין ספק שאף גורם פלשתיני לא ירצה להכניס לרצועה חומרי נפץ ורקטות.
אז כל אלה לא. בטח לא בקרוב. אבל מה כן? נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, לא בעל טור מזדמן בעיתון שחסרים בו עורכים עם שכל ישר. הוא צריך להשיב על השאלה מה-כן, אם לא בפומבי, לפחות מאחורי דלתות סגורות. הוא צריך לומר לצה״ל מה לעשות, הוא צריך להסביר לבעלי הברית מה התוכנית, הוא צריך להורות מה לתכנן, אילו משאבים להקצות, ולאילו צרכים. אז מובן: ישראל לא תאפשר כל מיני דברים. אבל לא מובן: מה היא כן תאפשר? האם התוכנית של נתניהו היא מנהל ישראלי שיפנה זבל בעזה, יספק מים וחשמל, יסלול כבישים, יתכנן רחובות ובתים? האם הוא מתכוון לעשות את כל זה על חשבון משלם המיסים הישראלי? (גורמים ערבים או בינלאומיים לא יעבירו כסף לשיקום עזה אם ישראל תסרב לכל הצעה להסדרה שמתקבלת על דעתם).
הנה, משהו שנתניהו לא מוכן לומר, ושגם לפיד וגנץ וכל שאר המנהיגים שזהירותם אומנותם מתקשים לומר, מפחד המצביעים: כרגע, המצביעים לא רוצים שום דבר. כרגע, הם חושבים שהרשות הפלשתינית גרועה כמו חמאס. אבל ניתנת האמת להיאמר: אין לישראל חלופה משכנעת לרשות הפלשתינית. אין לישראל תוכנית שתספק את הצרכים, שאינה דומה למדי למה שמתנהל כבר שנים רבות, במידה משתנה של הצלחה, בשטחי יהודה ושומרון. קרי – שליטה עקרונית של הרשות, וחופש פעולה לצה״ל במקרה הצורך. ברמאללה השקטה הרשות שולטת וצה״ל ממעט לבקר. בשכם התוססת הרשות שולטת קצת פחות, וצה״ל נאלץ לבקר לעיתים קרובות. סידור אידיאלי? רחוק מזה – גם לישראל וגם לפלשתינים. זה סידור שנולד מאילוץ: הפלשתינים לא נראים כמי שמסוגלים לארגן לעצמם מרחב שקט וידידותי. הם מתעקשים על טרור ועל שחיתות ועל עוד כל מיני דברים שהופכים אותם לצרה לעצמם ולשכניהם. ואם להודות על האמת, גם ישראל לא תמיד מתאמצת לפנות לפלשתינים מרחב שקט וידידותי. אלה הנסיבות שהביאו את שני הצדדים להשלמה, גם אם לא בחמדה, עם ״ניהול הסכסוך״.
תאמרו: אבל אחרי ה-7 באוקטובר כבר אי אפשר לנהל את הסכסוך.
אשאל: אז מה אתם מציעים?
תאמרו: אבל האם זה לא בדיוק הלקח של 7 באוקטובר?
אומר: אולי. ולא קל להשיב. ובנסיבות הנוכחיות אי אפשר להרגיש בטוח באף תשובה. ומצד שני, אולי לא. אולי זה לא הלקח. אולי הלקח הוא שאין מנוס אלא להמשיך לנהל את הסכסוך, רק יותר טוב.