לא מסכמים אירוע באמצעו. לא ביום השמיני של מלחמת יום כיפור, לא ביום השלושים של מבצע צוק איתן, לא חודשיים אחרי רצח יצחק רבין, לא ביום השני להתנתקות. אנחנו באמצעו. תשאלו: אמצעו של מה? אפשר להסכים שמדובר על משבר. אפשר להסכים שמדובר במשבר שהחל ביוזמה של ממשלת ישראל שזה עתה נכנסה לתפקידה. אפשר להסכים שמדובר במשבר מתעתע, אבל רציף. אפשר להסכים שמדובר במשבר מפתיע בחריפותו.
בואו לדרג את 25 ההחלטות הכי חשובות בתולדות מדינת ישראל
על מה קשה יותר להסכים? על שאלת ״מי אשם״. על זה המחלוקת. על השאלה האם היוזמה שבבסיס המשבר – הרפורמה המשפטית – נחוצה, והאם היא מצדיקה משבר. על השאלה האם ההתנגדות ליוזמה היא גילוי אחראי של אזרחות למופת או סרבנות מסוכנת שגובלת במרד. קשה יותר להסכים גם עד כמה המשבר חמור. או, נאמר את זה אחרת: לפחות עד אתמול בערב קשה היה יותר להסכים עד כמה המשבר הזה חמור. את השאלה כמו הוא חמור בדקנו בסקר מקיף באתר המדד במהלך סוף השבוע, כך שכל תשובה שניתנה לנו תקפה עד אתמול, ואולי כבר אינה תקפה היום. פרופ׳ קמיל פוקס עובד כעת על ניתוח הנתונים המלאים מהסקר הזה, שאנחנו מקווים שיימצאו בו עוד כמה דברים מעניינים (חלקם יוצגו כבר מחר באירוע של המכון למדיניות העם היהודי), אבל כבר עכשיו אפשר להצביע על תוצאה מאלפת: חלק לא מבוטל מאזרחי ישראל, מצביעי מרכז ומרכז שמאל, סבורים כי זה המשבר ״הכי חמור בתולדות המדינה״.
אבל רוב מבוחרי הימין אינם סבורים כמותם. למעשה, רוב מהם אינם סבורים שזה המשבר ״החמור ביותר״ או ״אחד מהחמורים ביותר״. כרבע מהם חושבים, או חשבו עד אתמול, שהמשבר לא מאוד חמור, או בכלל לא חמור. תומכי ימין, שהם הקבוצה הגדולה מקרב יהודי ישראל, מדרגים שלושה משברים כחמורים יותר, מתוך שש אפשרויות שהוצעו בסך הכול: מלחמת יום כיפור, ההתנתקות, רצח יצחק רבין.
לא מסכמים אירוע באמצעו, ועל כן גם על השאלה אם זה המשבר החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל התשובה תמשיך ותשתנה בימים ואולי בשבועות הקרובים. ולא בטוח שהעם קובע: כלומר, מה שאנחנו מראים כאן הוא מה שאומר הציבור במהלכו של אירוע, ולא בטוח שהציבור הוא המדרג הנכון של חומרת משברים, ולא בטוח שאפשר בכלל לדרג משברים כאשר הדם רותח. אולי חלק ממצביעי המרכז איבדו את היכולת שלהם לראות דברים בפרופורציה. אולי חלק ממצביעי הימין אומרים שזה משבר לא חמור כחלק מסל הדברים שהם עושים כדי לעצבן את מצביעי המרכז-שמאל. מי יודע. בכל מקרה, אפשר לדמיין בקלות כמה תסריטים שישכנעו את כולם בקרוב מאוד שזה המשבר הכי חמור אי פעם. אפשר גם לדמיין כמה תסריטים שירגיעו את הרוחות, ויחזירו אירועים אחרים לקדמת דירוג החומרה.
כמובן, זו לא תחרות. זה לא באמת חשוב איזה משבר מדורג ראשון במשאל ואיזה שני. כלומר – זה חשוב, אבל לא בגלל שיש משבר שכביכול מנצח ומשבר שכביכול נדחק לשוליים. זה חשוב מפני שזה מעיד על הלכי רוח, ועל רמת דריכות. מי שמרגיש שהמשבר לא מאוד חמור, ימשיך בדרכו. חבר הכנסת שמחה רוטמן התראיין הבוקר לאילאיל שחר בקול ישראל ונשמע כמי שלא מתרגש יתר על המידה. הוא נשמע כמי שסבור שאפשר להמשיך בתוכנית ולהתגבר על המשבר שהיא מחוללת. למעשה, צפה שהפסקה של תוכנית החקיקה, שהיא סוג של כניעה לעוצמת המשבר, תחולל משבר חמור עוד יותר עד כדי פגיעה קשה במשטר הדמוקרטי.
יש כמובן גם מי שנשמעים אחרת הבוקר. הם נשמעים כמי שאתמול חשבו שהמשבר חמור אבל לא מאוד חמור, וקמו בבוקר לתובנה שהוא מאוד חמור. אחת השאלות החשובות ביותר ביחס לשלטון – לכל שלטון בכל מדינה – נוגעת לרמת העירנות שלו, וליכולת לזהות תהליכים בשעת התרחשותם למרות שהנטייה הטבעית של שלטון היא להסתגר ולאטום את עצמו לרעשי הרקע.
בעצם, אין לשלטון ברירה. מצד אחד, אינו יכול להיסחף אחר כל רוח ומצברוח. מצד שני, אינו יכול להתכחש למציאות. הכישרון הזה, לדעת להבחין מה רעש ומה איתות, מה נדמה כמשבר ומה משבר, הוא כשרונו הגדול של כל מנהיג גדול. זו הסיבה לפרסום הגדול של האמירה המוכרת ״אם אין לחם שיאכלו עוגות״. בלי קשר לשאלה מי אמר אותה על פי האמת ההיסטורית (וזו כנראה לא היתה מארי אנטואנט ערב המהפכה הצרפתית), זו אמירה שנטבעה בזיכרון הקולקטיבי משום שהיא מעידה על ניתוק של השלטון מהאזרחים. אמירה שמעידה על הפרת האיזון בין הבידול ההכרחי של השלטון מן העם, לבין שמירת קשר העין ההכרחית בין השלטון לעם.
