fbpx
פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

האם יש בישראל מלחמת דת?

 

ב-24 באוגוסט של שנת 1572 נרצחו כמה אלפים, או עשרות אלפים, מי יודע, של צרפתים. הנרצחים היו צרפתים הוגנוטים, פרוטסטנטים. הרוצחים היו צרפתים קתולים. המאורע נודע מאז כטבח ליל ברתולומיאוס הקדוש. ברתולומיאוס הוא כנראה ״בר תלמא״ במקור, בנו של תלמי. הוא היה אחד משניים עשר השליחים של ישו, ועל פי המסורת הנוצרית נשא את הבשורה להודו. סופו היה כסופו של ישו – צליבה. אבל במקרה שלו, צליבה במהופך. ה-24 באוגוסט הוא היום המקודש על שמו. זה היום שנבחר לטבח. ואולי ״נבחר״ זו מילה חזקה מדי. אפשר לעסוק בהרחבה בסיבות הכלליות לטבח, שכללו את המתח המתמשך בין הרוב הקתולי למיעוט ההוגנוטי בצרפת, את היחסים המורכבים של צרפת עם שכנתה ספרד, את אישיותו של המלך שארל התשיעי, שאולי צעק ואולי לא צעק ״הרגו את כולם״. הסיבות המדויקות לאירוע הספציפי פחות ברורות.

רק שנתיים חלפו מתום מלחמת הדת השלישית של צרפת ועד לטבח ליל ברתולומיאו הקדוש. בסך הכל, היו שמונה מלחמות דת בצרפת בעידן שמדובר עליו, מאמצע ועד סוף המאה השש עשרה. המאבק היה בין קבוצות שהחזיקו באמונות שונות, אך היו לו כמובן גם היבטים חשובים אחרים: מאבק על שליטה פוליטית בין טוענים למלוכה, מעורבות חיצונית של האפיפיור, בחישה מתמדת של מדינות שכנות, כמו ספרד (הקתולית) וארצות השפלה (הפרוטסטנטיות). התקופה שבה הנצרות האירופית התמודדה עם האתגר הפרוטסטנטי למסורת הקתולית הייתה ארוכה ורוויה בדם. שיאה במלחמת שלושים השנים, שגם בה כמובן שימשו עניינים של קדושה וחול מעורבבים זה בזה. זו הייתה בראשיתה מלחמת דת, שנפתחה באירוע המסעיר שבו הושלכו שליחים קתולים מחלון טירה בבוהמיה. זו הייתה בהמשכה מלחמה יותר ויותר פוליטית. ולראייה, הצרפתים הקתולים חברו לשבדיה והולנד הלא קתוליות בקרבות נגד האימפריה ״הרומית הקדושה״.

סופה של המלחמה בשלום ווסטפליה, שבו למעשה נוסד עידן חדש – מדינות לאום החליפו את המשטר הדתי. וכל ההקדמה הארוכה הזאת לא נועדה אלא כרקע להרהור על דבריו הנוקבים של חבר הכנסת משה גפני מיהדות התורה, שהכריז על מלחמת דת בישראל. ״אנחנו בעיצומה של מלחמת דת! ולכן אנחנו, חברי דגל התורה, לא מתראיינים בתקשורת. זה לא יועיל כלום. אבל שנדע – המלחמה שלהם היא לא כלכלית, לא ביטחונית וגם לא חברתית, זאת מלחמת דת. כך צריך להתייחס לזה ולהיזהר לא לדבר מה שלא צריך”, דברי גפני. ותגובתו של יו״ר יש עתיד, יאיר לפיד: ״לא הרב גפני, אנחנו לא במלחמת דת, מפני שיש לנו אותה דת. אנחנו יהודים. כולנו. יהודים מאמינים. ואמונה יש לה כל מיני צורות ודרכים. אנחנו לא זקוקים לשום הדרכה איך להיות יהודים״.

האם לדעתך בעתיד הקרוב מצבך הכלכלי האישי ישתפר או ידרדר?

מי היה ראש הממשלה הכי טוב בתולדות ישראל? בואו להצביע

נמליץ ללפיד על ריענון של השיעור בהיסטוריה: חלק ניכר ממלחמות הדת בהיסטוריה הן תוצר מובהק של מחלוקת בין בני אדם שלפחות בתחילה גם הם חשבו שיש להם את ״אותה דת״. האיסלאם של מוחמד היה דתם המשותפת של מי שטבחו ומי שנטבחו בקרב כרבלא, בשנת 680. זה הקרב שהניח את היסודות לפילוג שנמשך עד היום בין סונים ובין שיעים. הנצרות של ישו הייתה הדת שבשמה החזיק אביו של ז׳אן קלווין הצרפתי במשרה כנסייתית. קלווין הבן נעשה לאחד מהמנהיגים החשובים של הרפורמציה הנוצרית, שתוצאתה, כפי שהזכרנו, מלחמת דת ארוכת שנים ועקובה מדם.

כך ש״יש לנו אותה דת״ לא מבטיח אותנו מפני מלחמת דת. ועד כאן הערה על דברי לפיד.

עכשיו לגפני: ״זאת מלחמת דת״, קבע. וזו קביעה מרתקת, קודם כל, משום שיש ללמוד ממנה על האפשרות שגפני מייחס למחנה הנגדי עמדה דתית. מלחמת דת היא ברוב המקרים מלחמה בין מי שמחזיקים בעמדה דתית אחת למי שמחזיקים בעמדה דתית אחרת. לפעמים מדובר בקתולים והוגנוטים (בצרפת של ימי הביניים המאוחרים), לפעמים בזורואסטרים ומוסלמים (בפרס של ימי הביניים המוקדמים). האם גפני סבור שהמרכז-שמאל הישראלי, מי שעומד בהפגנות נגד הממשלה, נגד הרפורמה, נגד הפטור לחרדים מגיוס, ונגד שאר עניינים שעל סדר היום – הוא מחנה שאפשר להגדיר כמחנה דתי? האם מדובר על זרם יהודי חדש, מתחרה לזרמים אחרים? אם כך הדבר, הרי שלא מדובר כאן על קרב בין מי שרוצים ״מדינה יהודית״ לבין מי שלא רוצים מדינה יהודית, אלא על קרב שבמרכזו השאלה מהי מדינה יהודית. לא עגלה מלאה מול עגלה ריקה, אלא שתי עגלות גדושות בערכים דתיים, שאינם מתיישבים אלה עם אלה. כמו שאמר לפיד, אלה יהודים ואלה יהודים, אבל בדומה לסונים ולשיעים, בדומה לקתולים ולהוגנוטים, הם נלחמים על הפרשנות הנכונה של דתם. בינתיים, ללא שפיכות דמים.

האפשרות השנייה היא שגם גפני לא התעמק בשיעור ההיסטוריה שלו, וכאשר אמר ״מלחמת דת״ הוא לא התכוון למלחמת דת אלא למלחמה נגד הדת. כלומר, לניסיון של מחנה אחד למנוע ממחנה אחר לממש את אמונתו הדתית ואת הפרקטיקה שלו.

וגם בעניין הזה יש הכרח לדייק בהגדרות.

האם כוונתו של גפני היא לשאיפה (בעיניו כמובן) של המחנה השני להפוך את ישראל למדינה לא יהודית? אחד האתגרים העיקריים שיש לישראל היום הוא בנטייה של קבוצות שונות לפרש באופן לא אחיד את המושג ״מדינה יהודית״. זה בולט בעיקר כאשר מביטים בעמדתם של החרדים, שהם הקבוצה היחידה שבוחרת במובהק בפרשנות דתית למושג הזה. כלומר, חלק ניכר מהחרדים סבורים שמדינה יהודית פירושה מדינת הדת היהודית, בעוד שבקבוצות אוכלוסייה אחרות הבחירה הדומיננטית היא במדינת לאום יהודית. ובמילים אחרות: גם אם יש מי שרוצים לבטל את הזהות של ישראל כמדינה יהודית, המלחמה שלהם, בעיני רוב היהודים, אינה ״מלחמת דת״ אלא ״מלחמת לאום״. רק חרדים (ולא כולם, אבל קבוצה גדולה מתוכם) יפרשו את המהלך הזה כמלחמת דת.

נהמר שגם זו לא הייתה כוונתו של גפני. הוא מן הסתם התכוון לרצון – שהוא מייחס לצד השני – למנוע מדתיים לקיים את אמונתם. אם זה מה שקורה בישראל, זה יהיה תקדים עולמי, כי בעידן המודרני אין מדינה בעולם שביטלה את זכותם של בני אדם להחזיק באמונה ופרקטיקה דתית. מה שיש אלה מדינות שבהן הדת היא עניין שכולו פרטי, שמודר מהמרחב הציבורי, ומדינות שבהן הדת כרוכה בענייני הציבור.

האדיקט של נאנט, שפרסם מלך צרפת אנרי הרביעי ממש בסופה של המאה ה-16 (1598), הביא לקיצן של מלחמות הדת בצרפת, ונתן להוגנוטים זכויות אזרחיות שוות לאלה של הקתולים. זה היה צו חדשני. צו שקבע אחדות אזרחית שאיננה מחייבת אחדות דתית, כלומר, מבטלת את הטענה העקרונית שעל האזרחים להחזיק בדת שנקבעת על ידי השליט. האדיקט של נאנט לא החזיק מעמד בצרפת, ובוטל מאוחר יותר, אבל הוא הקדים וגם בישר את הפילוסופיה של ג׳ון לוק ואת החוקה האמריקאית. גם את מה שנהוג היום בצרפת, שהיא מדינה שהנהיגה הפרדה קפדנית של דת ומדינה, שלעין הזרה נראית לעיתים קפדנית מדי.

מלחמה בעד הפרדת דת ומדינה אינה מלחמת דת. למעשה, במדינות רבות היא נועדה להיות מלחמה בעד הדת – להגן על הדת מהשפעתה המזיקה של המדינה. להפרדה מודלים מגוונים, ואין דומה ההפרדה בקנדה לזו שנהוגה ביפן. אבל באף מקרה לא מדובר במלחמת דת. גם בישראל אין מלחמת דת. רוב גדול מהמוחים נגד הממשלה לא מבקשים לבטל את זהותה של ישראל כמדינה יהודית. רוב מוחץ מהם לא מתכוון למנוע מיהודים להתפלל, לשמור מצוות, להאמין במה שהם רוצים להאמין, לקרוא בתורה, לציית לפסיקות הלכתיות של רבנים. לרובם יש עניין מועט, אם בכלל, בוויכוח נוקב הנוגע לפרשנויות שונות של עניינים תיאולוגיים. מה כן? חלק מהם – אולי רובם – רוצים לצמצם את ההשפעה של הפרקטיקה הדתית על החיים הציבוריים. ובתרגום לשפה היסטורית: אם שליחי האפיפיורים לא יתעקשו להיכנס אליהם לטירה – לא תהיה להם שום סיבה להשליך אותם מהחלון.

https://x.com/kann_news/status/1708571973180067945?s=20

, , , , , , , , , , ,