פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

ההתאמה המטרידה בין אמון בנתניהו לאמון בניצחון

 

לא תיפלו מהכיסא כאשר תיראו את הנתונים. אבל יש לשים לב למשמעות שלהם: ככל שהאמון בראש הממשלה נתניהו נמוך יותר, גם רמת הבטחון בניצחונה של ישראל במערכה נמוך יותר. זה ממצא בעייתי, משום שהאמון בנתניהו נמוך, ולא משתנה. לעומת זאת, רמת הבטחון של אזרחי ישראל בניצחון יורדת. היא עדיין גבוהה, אבל בפירוש יורדת. באוקטובר 75% יהודי ישראל היו בטוחים שישראל תנצח במערכה. בנובמבר השיעור עלה קצת, ל-78%. בינואר הוא צנח ל-61%. שיעורם של מי שלא בטוחים שישראל תנצח הכפיל את עצמו מ-9% ל-18%. זה משמעותי, ונדמה שנתניהו מודע לזה. נוסח הדברים שאמר במסיבת העיתונאים שלו במוצאי שבת מעיד על כך. נדמה שגם הרמטכ״ל מודע לזה. הדברים שאמר שעה לפני נתניהו גם הם מעידים על כך. שניהם ביקשו להזכיר שישראל פוגעת קשה בחמאס. שניהם ביקשו סבלנות, להזכיר שלא הובטח ניצחון מהיר וחד.

מה ההיסטוריה של היהודים והציונות מלמדת על ה-7 באוקטובר

איך מדינת איווה יכולה לטלטל את המרוץ לנשיאות אמריקה

אין לי דרך לשפוט אם ישראל בדרך לניצחון במערכה. להערכתי, גם לרוב הפרשנים האחרים שמנסים לשפוט את מצבה של ישראל אין דרך משכנעת לעשות זאת. השאלה אם ישראל בדרך לניצחון תלויה בהרבה מאוד משתנים, חלקם תלויים בה, חלקם באחרים, חלקם בתכנון, חלקם במזל. השאלה אם ישראל בדרך לניצחון תלויה בשאלה מהו ניצחון. אבל הנה פריט אחד שעשוי לעורר דאגה. אחד הדברים שניצחון מחייב הוא תחושת ניצחון. כלומר, עצם הירידה בביטחון של אזרחי ישראל בכך שישראל תנצח היא עצמה פוגעת בסיכוי של ישראל לנצח. לכן הרמטכ״ל מבקש סבלנות. לכן נתניהו מבקש לקעקע את הפרשנויות שמתמקדות בקשיים.

לרמטכ״ל הציבור מאמין. כבר שלושה חודשים, מאז תחילת המלחמה, שהמכון למדיניות העם היהודי שואל בסקרים שלו (באמצעות אתר המדד) האם לציבור יש אמון במפקדי הצבא. התשובה היא כן – יש אמון. לא מלא, אבל גבוה מאוד. ובעיקר, הוא לא יורד. מעבר לתנודות קלות, האמון במפקדים נשאר בערך כשהיה. כלומר, כשהרמטכ״ל אומר שהמערכה מתקדמת היטב, ושצה״ל משיג הישגים, יש לו יכולת לשכנע ציבור גדול, שמאמין לו. לראש הממשלה יש יכולת מופחתת לשכנע ציבור גדול שהמערכה מתקדמת. לא בגלל שהעובדות שבידיו שונות, אלא משום שרמת האמון בנתניהו נמוכה, וגם היא לא משתנה. הוא נכנס למלחמה כשהאמון בו נמוך, והיא לא שינתה את מצבו אפילו במילימטר. נדמה שמי שאיבד בו אמון מתקשה לשקם אותו. אולי זה עוד יקרה, ואולי נתניהו כבר לא יכול להחזיר אליו את מי שאיבדו בו אמון. הם חרשים למה שהוא אומר. הם עוורים למופעי הרטוריקה שלו.

שיעור נותני האמון בנתניהו באוקטובר, קצת לאחר תחילת המלחמה נמדד על 32%. בנובמבר ירד ל-30%, בינואר עלה ל-34%. אלה לא שינויים. בינתיים, אלה תנודות טבעיות של מחוג הדגימה.

מדוע ירד הבטחון של אזרחי ישראל שישראל תנצח? קודם כל, משום שהזמן עובר והניצחון מבושש לבוא. סבלנות היא מצרך נדרש, אבל נדיר. כל יום נוסף שאין בו ניצחון, הוא יום נוסף של הרוגים, פצועים, חטופים כלואים, הפגנות, ראיונות קורעי לב, תחקירים מזעזעים על מה שקרה ביום ההוא או ביום אחר. כל יום נוסף שאין בו ניצחון הוא יום של קטטות פוליטיות קטנוניות, של דשדוש במי אפסיים, של מפונים שלא חוזרים הביתה, של רקטות בצפון, של מתיחות מול הקהילה הבינלאומית, של דיון בהאג. אלה חדשות ששוחקות את הבטחון בניצחון, בלי קשר לשאלה מה כוחות צה״ל משיגים בעומק הרצועה. אם מחר יגיעו לפתח לחטופים, או יחסלו לפתע את סינואר, או יתברר שיש עסקה לפינוי צמרת חמאס מעזה – התמונה תתהפך. אבל עד שיבואו החדשות הטובות, אם יבואו, בבת אחת, יש בעיקר חדשות רעות.

מול החדשות הרעות נדרשת סבלנות. נדרש רסן. נדרשת נחישות ורצינות. נדרשת הנהגה שהציבור נותן בה אמון. וינסטון צ׳רצ׳יל החזיק מורל גבוה, אמונה בניצחון, לאורך שנים. נתניהו מעולם לא היה צ׳רצ׳יל, וגם אם היה, כבר איננו. הוא לא נכנס למלחמה כמי שבא להציל את עם ישראל ממכה קשה, הוא נקלע למלחמה כאשר מצבו מראש בדעת הקהל בינוני עד גרוע. הוא נכנס כאשר חלק ניכר מהציבור סבור שצריך להציל את עם ישראל ממנו. הוא נכנס כאשר כנראה כבר היה מאוחר מדי עבורו לשנות את דעתם של הישראלים. הם מכירים אותו, הם רגילים אליו, הם גיבשו עמדה שאפילו המלחמה לא יכולה לשנות. ויש שיאמרו שהוא גם לא שהוא פועל באופן שיכול לגרום לה לשנות. תקציב מדינה שלא סולקו ממנו שלל המשרדים המיותרים לשימור הקואליציה הוא לא בדיוק עדות לרצינות מנהיגותית – יותר עדות להצמדות עיקשת לדיל הקואליציוני.

נתניהו ותומכיו יאמרו, במידה של צדק, שהאולפנים ממהרים להרים וממהרים להוריד, נחפזים לחגוג ניצחונות (בזה הם דומים לפוליטיקאים), ונחפזים להכריז על כישלונות (בזה הם מרגיזים את הפוליטיקאים). נתניהו ותומכיו יאמרו, במידה של צדק, שמול האויב צריך להפגין נחישות, ולא רפיון של מיואשים. הם ייעזרו בנאומו הממזרי של חסן נסראללה, שעשה תרגיל שמעיד עד כמה הוא מכיר את חולשותיה של החברה הישראלית: חוסר האמון בנתניהו – אמר – הוא עדות לכך שהישראלים מבינים שהם מפסידים. הרי, כך אמר, אם היו מנצחים היו מרימים את נתניהו לגבהים. הנה, בלי תיאום כמובן, כך נסראללה פועל לפילוג החברה. אם תאמרו שאין לכם אמון, נתניהו יוכל להאשים אתכם שאתם למעשה מגשימים את תקוותו של נסראללה. אם תרצו לאכזב את נסראללה, תצטרכו לנשוך שפתיים ולהפסיק להתנפל על נתניהו (אלה מכם שרוצים לעשות זאת). כך או כך, יהיה לא נעים. גם לזה התרגלנו בחודשים האחרונים. שכך או כך לא נעים.

, , , , , , ,