הנה, קיבלנו הזדמנות לבחון את כישוריו ויכולתו של בני גנץ כמנהיג וכפוליטיקאי. זו הזדמנות חשובה, כי גנץ עומד כעת על כן זינוק לתפקיד ראש הממשלה. לפי הסקרים, התפקיד שלו. תלוי כמובן בקואליציה שיוכל להקים, על בסיס מספר המושבים האמיתי שמפלגתו תקבל בבחירות הבאות, מתי שיהיו. אבל הפוטנציאל קיים, על זה קשה להתווכח. אם המחנה הממלכתי תקבל מושבים כפי שחוזים לה הסקרים, או אפילו שליש פחות מזה, לגנץ יהיו הרבה אפשרויות. ולנו תהיה ידיעה טובה יותר של יכולותיו.
קיראו: האם יש ״הזדמנות היסטורית״ לגיוס חרדים?
האזינו: נטע דורצ׳ין, האם יתוצים עוקצים?
שר הבטחון, יואב גלנט, עשה אתמול דבר חשוב: הוא הפקיד את המפתח להסדר עתידי בשאלת גיוס החרדים בידי אנשים אחראים יותר מראש ממשלת ישראל. למעשה, נתן זכות וטו לגנץ על ההסדר. ולצד גנץ יושב גם גדי איזנקוט, עם זכות וטו משלו (כי גנץ יתקשה לקדם הסדר שאיזנקוט ייצא נגדו). מה רוצים שני אלה? לכאורה, זה לא סוד גדול: הם הציגו מתווה גיוס, אמנם קצת כללי בפרטיו, שנשען במידה רבה על המתווה של תנועת ״פנימה״. האם זה מתווה טוב? זה כבר תלוי בפרטים הקטנים שלא הושלמו. לדוגמה, המתווה כולל התייחסות ל״מצטיינים״, שיוכלו להמשיך ללמוד בישיבות. הנה, כך כתוב במתווה של ״פנימה״: ״מי שיוגדר כ’מתמיד’, ישתייך למסלול המצטיינים. במסגרת המסלול תוטל עליו החובה ללמוד בישיבה עד גיל 28, לאחריו המדינה תפטור אותו מכל חובת שירות״. מה חסר? פרט קטן! כמה כאלה יהיו? האם מדובר על 500 מצטיינים? 5000? 50,000? אם חמש מאוד – מדובר בהצעה מצויינת. אם חמישים אלף, מדובר בהצעה שלא שווה שום דבר.
מכאן – המבחן של גנץ. הוא ירצה לנהל משא ומתן פשרני, בניסיון להגיע עם הקואליציה, כולל החרדים, להסכמה על מתווה. בדרך להסכמה כזאת הוא יצטרך להתעקש על כמה עקרונות, ויסכים מן הסתם גם לוותר קצת, כדי שיהיה מתווה. השאלה אם ידע היכן להתעקש, גם במחיר של סיכון ההסכמות, היא מבחן חשוב. אם גנץ יצליח לחלץ מההזדמנות שנוצרה מהלך מקיף ומוסכם שיביא סוף לחרפת הסדר תורתו אומנותו הוא יעשה דבר גדול. אם גנץ – בשם הרצון בהסכמות – יכשיר הסדר שלמעשה לא ישנה את המצב, רק כדי לומר שיש הסדר, וכדי לא לריב עם אף אחד בדרך – הוא יחמיץ הזדמנות. איפה המבחן? גנץ הוכיח כבר פעמים רבות שהוא יודע להתגבר על בעיות של אגו, שהוא יודע להתפשר, שהוא יודע לבלוע עלבונות, שהוא מוכן לשים את טובת המדינה לפני טובתו שלו, שהוא באמת רוצה להגיע להבנות ולא להתקוטט. כל זה לא צריך להיבחן. מה שצריך להיבחן הוא היכולת של גנץ לעשות גם ההפך: להתעקש, להיות מוכן לקטטה, לסמן גבול ברור לפשרה.
יש שלוש סיבות שבגללן מדובר במבחן קשה.
הראשונה – פוליטית. לגנץ יש רצון להיות ראש הממשלה הבא, ולהקים את הממשלה הבאה. זה לא רצון פסול, זה רצון מובן והכרחי. בדרך אליו צריך לעשות חישובים פוליטיים. אם גנץ יכול להקים קואליציה שיש בה מפלגות חרדיות, בלי לשלם מחיר כבד, הוא ירצה לעשות זאת. עכשיו צריך לשאול מהו ״מחיר כבד״. כמה רווח יש בצירוף המפלגות החרדיות, וכמה זה עולה, בוויתורים ופשרות.
השנייה – אישיותית. גנץ באמת לא אוהב לריב, ובאמת לא נראה כמי שמוכשר להיות איש מדון. זה סוד כוחו, הסיבה שבגללה גם מי שאינם אוהדיו מתקשים לשנוא אותו. לאדם עם אישיות פשרנית קשה להיות בקונפליקט, והעסקנים החרדים שיבואו גם גנץ במגע ינצלו את הקושי הזה. הם ערמומיים, מנוסים, חכמים, ולא נרתעים מקרב. גנץ אוהב להיות נאהב. למשה גפני זה פחות אכפת.
השלישית – עקרונית. גנץ מאמין בפשרות לא רק בגלל שזה נוח לו פוליטית ומתאים לו אישיותית. הוא מאמין בפשרות כתפיסת עולם. הוא מאמין בדרך של הידברות, של הורדת מתחים. לא במקרה הושיב לידו את חילי חיבוקי טרופר. וכן – על שניהם, גם גנץ וגם טרופר, קל ללגלג בעניין הזה, של חתירה לפשרה ולחיבוק. אבל בואו נודה שהיינו שמחים אם כל המנהיגים שלנו היו אנשי שלום כמותם. בואו נודה שרובנו, אנשי היומיום, הכעסנים והקטנוניים, בדרך כלל לא מגיעים למעלתם. עד כמה תפיסת העולם שלהם תחבל ביכולת שלהם לנהל משא ומתן קשוח עם ציניקנים כמו אריה דרעי? שאלה טובה. נדמה שאנשי המחנה הממלכתי איבדו קצת מהתמימות שלהם, ולמדו להתנהל בקצת יותר כוחנות לעומת עבר. אבל מבחן כמו זה שמזומן להם כעת עוד לא היה. הוא יחייב אותם לתמרון לא לגמרי טבעי.
מה יהיו כלי העבודה של העסקנים החרדים במשא ומתן הזה? יהיו שלושה. ראשון – איום בהפלת הממשלה. אם לא תתפשרו איתנו – כך יאמרו – נפיל את הממשלה, ונטרוף את הקלפים. זה אומר שלפחות כרגע אי אפשר יהיה להשיג שום הישג ולקבע שום מתווה. מה שעשוי להקשות על החרדים הוא החלטה להפסיק את תשלום הקצבאות לאברכים כל עוד אין מתווה. במקרה כזה, לדחייה יהיה מחיר שישלמו מי שתורתם אומנותם. כלי שני של החרדים – פיתוי. תן לנו מה שאנחנו רוצים – יאמרו לגנץ – ונעשה אותך ראש ממשלה. כמובן, זה לא יהיה בוטה עד כדי כך, אבל זה יהיה בוטה למדי. כלי שלישי – שליטה בפרטים. החרדים יקבלו את העקרונות של גנץ, וידאגו לכך שההסדר עצמו לא יביא לתמורה משמעותית במציאות עצמה. זה לא יהיה להם קל, כי הכרה בעקרון היא מחסום פסיכולוגי שקשה לעבור. אבל אם יש משהו שצריך לומר לזכותם של העסקנים החרדים זה שהם אנשים פרגמטים. רוב העצים שהם מטפסים עליהם, הם עצים שיש מהם דרך ירידה.
איך נדע אם גנץ עמד במבחן? אם הממשלה תיפול – סימן שלא ויתר ההיכן שלא צריך היה לוותר. אם יהיה מתווה שמשמעותו המעשית, בטווח לא רחוק, הוא סופו של הסדר תורתו אומנותו, סימן שהצליח לנצל הזדמנות. כל אפשרות אחרת תהיה סימן שלא עמד במבחן. לא תוספת של אלף חרדים לצה״ל היא המבחן, ולא מבחני מכסות מגוחכים, שרק בעוד שש שנים נדע אם ישראל כן או לא עמדה בהם, הם המבחן, ולא הצהרה עקרונית על ״שירות לכל״, שמשמעותה המעשית היא שרוב האברכים נשארים ללמוד על חשבון הציבור היא המבחן. ההזדמנות שעומדת כעת מחייבת פירוק: או פירוק של הממשלה, לנוכח הקושי שלה להעביר מתווה נסבל – או פירוק של הסדר תורתו אומנותו, שיהיה תחילתו של תהליך חברתי הכרחי לפירוק מבנה השליטה, שמדינת ישראל מתחזקת עבור עסקני החברה החרדית.
