fbpx
פוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

מה הסיכוי שתהיה הפתעה בניו המפשייר?

 

קטן. הסיכוי קטן. היום – שני – ערב בחירות במדינת ניו המפשייר, אולי ערב הכתרה של דונלד טראמפ כמועמד המפלגה הרפובליקנית. אתמול נשר מי שאמור היה להיות היריב הגדול, רון דהסנטיס. כך שנותרו רק שתי אפשרויות: טראמפ – או ניקי היילי, מושלת לשעבר ושגרירה לשעבר. מועמדת שהרבה מאוד מתפללים להצלחתה, רק שרובם אינם מצביעים של המפלגה הרפובליקנית. היא המועמדת הרפובליקנית האהודה על עצמאים ודמוקרטים. וזה מעמד מחמיא, אבל לא יביא אותה לניצחון.

קיראו: דילמת הספרים הקצרים והארוכים

האזינו: האם ישראל היא עוד מקום בטוח

חמשת הסקרים האחרונים בניו המפשייר נתנו לטראמפ את היתרונות הבאים: פלוס 14, פלוס 19, פלוס 11, פלוס 16, פלוס 27. הבוחרים שלו משוכנעים שילכו להצביע. שלה פחות. לכאורה, כבר אין ממש תחרות. אלא שניו המפשייר היא מדינה משונה, עם נטייה להפתיע מדי פעם. אפילו ברגע האחרון. רוצים דוגמה? בחרתי אחת בולטת. ברק אובמה נגד הילרי קלינטון, שנת 2008. זו דוגמה שאני מחבב כי הייתי שם כשזה קרה. הזכרונות התיישנו, אבל עודם חדים. השלג בצידי המדרכות, התורים האינסופיים לעצרות של אובמה, ההמתנה הבלתי נגמרת שיבוא, הכעס העצור של ביל קלינטון על הפרחח הצעיר שמעז לחטוף את המועמדות מרעייתו.

בדצמבר של 2007, אובמה וקלינטון היו צמודים בסקרים של ניו המפשייר. אחר כך, מוקדם מאוד בינואר, בא הניצחון של אובמה באיווה. הוא הקפיץ אותו לסטרטוספירה, הפך אותו למועמד שכולם מדברים עליו, הריץ את התורמים למנהלי הקמפיין שלו. הילרי קלינטון נראתה מוכה, הלומה. היו לה רק חמישה ימים בין איווה לניו המפשייר לנסות לבלום את אובמה. ב-7 בינואר, שזה יום לפני ההצבעה, הסקרים אמרו כך: אובמה 41%, קלינטון 28%, אדוארדס (כן, היה גם אחד כזה) 19%. פער של 13% שנפתח בתוך כמה ימים. כך נראה מומנטום.

עכשיו ניעזר בספר: Game Change של ג׳ון הילמן ומרק הלפרין. ספר הקמפיין הטוב ביותר שנכתב על בחירות 2008. אנחנו בבוקר ה-8 בינואר, יום הבחירות בניו המפשייר, ומנהלת הקמפיין של קלינטון, פאטי סוליס דוייל, משוחחת עם המועמדת ולמעשה ממליצה לה שאם תפסיד בניו המפשייר – תפרוש. הנה, כך מתאר הספר את מה שקרה לקלינטון בשיחה הזאת, ולאחריה.

הילרי רתחה. כבר מהתחלה, היו מי שהזהירו אותה לא לשים את סוליס דויל בכיסא של מנהלת הקמפיין. והילרי ידעה היטב שלפאטי יש את החולשות שלה. אבל היא החליטה להתעלם מהן, להתעלם מהסיכונים, בגלל שסוליס דויל הייתה סגולה ייחודית: נאמנות כה עזה שהיא תעבור דרך קיר בשביל הילרי. אבל הנה, אחרי מכה אחת, אחרי הפסד עלוב אחד, פאטי כבר הייתה מוכנה להיכנע. האדם שחשבה שיהיה האחרון לנטוש אותה התברר כראשון לעשות זאת. היא חיפשה אוויר. היא חיפשה מילים. היא מלמלה כמה דברים.

אני לא רוצה שנשים באמריקה יראו אותי כפורשת, אמרה הילרי בקול רפה.

סוליס דויל, על סף דמעות, הכריחה את עצמה להמשיך. אם את מתכוונת להישאר במרוץ, היא אמרה, תצטרכי לעשות הצגה של זעזוע בקמפיין. תצטרכי לפטר אנשים ולהביא כמה חדשים.

בזמן שהם דיברו, ביל נכנס ושאל מה קורה. הילרי אמרה לו שסוליס דויל העלתה את הרעיון שתפרוש. זה צלצל מוכר. 16 שנים קודם לכן, בשעתו האפלה ביותר בניו המפשייר, כמה מעוזריו של ביל המליצו לו לסגת. אבל האמונה שלו אז הייתה זהה לזו שהיתה לו עכשיו: להילחם בכל הכוח ולהפסיד זה מכובד. להשליך את המגבת ולפרוש זה לא מכובד. דברים מוזרים קורים בקמפיינים. הוא הרוויח היטב את המוניטין שלו כשורד, ובדרכה שלה, גם הילרי עשתה זאת. כל כך הרבה חיבר אותם זה לזו, אבל מרכיב אחד בלט במיוחד באותו הרגע: קלינטונים לא פורשים.

הסיפור ממשיך במפגש עם בוחרים, פחות משעה לאחר מכן:

הילרי ירדה למטה, עלתה על האוטובוס שלה ויצאה לאירוע הבוקר שלה: מפגש עם מצביעים מתלבטים בבית קפה בפורטסמות׳. הומה אבדין שמה לב שהילרי נראית מקומטת, רגשית וחשופה. בתוך בית הקפה, בחליפת המכנסיים הכחולה-ספיר, היא התיישבה כדי להשיב על שאלות. מישהי שאל בתמימות איך היא מצליחה להיראות כל כך טוב למרות הקשיים של הקמפיין. “זה לא קל”, היא החלה לענות, “ולא הייתי יכולה לעשות את זה אלמלא האמנתי בלהט שזה הדבר הנכון לעשות. אתה יודע, קיבלתי כל כך הרבה הזדמנויות מהמדינה הזאת. אני פשוט לא רוצה לראות אותנו נסוגים לאחור.”

הדבר הבא שהרגישה הוא שעיניה מתלחלחות, קולה רועד, ומילים נמלטות משפתיה, שנשמעות כאילו נאמרו על ידי מישהו אחר… מישהו פגיע. “את יודעת”, אמרה, “זה מאוד אישי עבורי – זה לא רק פוליטי, זה לא רק ציבורי. אני רואה מה קורה״.

בטלוויזיה, הפרשנים והמגיבים אמרו (בטעות) שדמעות זולגות על לחייה. סוליס דויל הייתה בפגישה כששמעה שהילרי נשברה. גל של אשמה שטף אותה.

פאק, זה בגללי, היא חשבה.

אובמה היה באוטובוס הקמפיין שלו באותו בוקר, מתגלגל בין אירועים בעיר לבנון ובעיר רוצ’סטר, כשאחד מעוזריו העלה סרטון על המחשב הנייד שלו של מה שקרה לקלינטון. היועצים של אובמה פלטו נחרת לעג קולקטיבית. חלקם קראו לזה ׳רגע מאסקי׳ – מזכירים את מה שקרה למועמד אד מאסקי ב-1972, שבכה באחורי משאית במנצ’סטר, ובכך גזר את גורלו בניו המפשייר. אחרים חשבו שהילרי מזייפת את זה. אבל אובמה הביע אהדה מסוימת ליריבתו המעורערת. “אתם יודעים מה, חברים?” הוא אמר לצוות שלו. “זה לא קל”.

ב-8 בינואר קלינטון ניצחה. בהחלט ייתכן שהדמעות עשו את העבודה. המרוץ שעשוי היה להיגמר באותו יום נמתח עד תחילת יוני, והוא היה אחד ממאבקי הפריימריס המתישים והמרתקים בתולדות אמריקה – אם לא המרתק מכולם. וכן, בסוף אובמה ניצח. אבל לא בניו המפשייר. וכמובן, המפלגה לא אותה מפלגה, המועמדים לא אותם מועמדים, הדינמיקה לא אותה דינמיקה. הסיכוי להפתעה קטן – בדרך כלל אין הפתעות. ובכל זאת, אם ניקי היילי תצליח להפתיע מחר כפי שהילרי קלינטון הצליחה להפתיע ב-2008, זה יהיה לא פחות דרמטי. אם ניקי היילי תגרור את טראמפ לפריימריס מתישים עד תחילת יוני, מי יודע מה יקרה.

, , , , , , , ,