התאריך היה 24 ביוני, שנת 2002. הנשיא ג׳ורג׳ וו. בוש עמד בגן הוורדים כדי למסור הודעה: ״אני קורא לעם הפלסטיני לבחור מנהיגים חדשים, מנהיגים שלא נגועים בטרור. אני קורא להם לבנות דמוקרטיה פעילה, המבוססת על סובלנות וחירות. אם העם הפלסטיני יחתור באופן פעיל ליעדים אלה, אמריקה והעולם יתמכו באופן פעיל במאמצים שלהם. אם העם הפלסטיני יעמוד ביעדים הללו, הוא יוכל להגיע להסכמה עם ישראל ומצרים וירדן על הסדרי ביטחון והסדרים אחרים לעצמאות״.
לא מעט דמיון יש בין הנאום ההוא, של בוש, לנאום השבוע, של הנשיא ג׳ו ביידן. שניהם נאומים שעיקרם מתיחת קו ברור של הבחנה בין טוב ורע, בין נסבל ובלתי נסבל. שניהם נאומים שעיקרם הבהרה: מה שהיה לא יהיה. במקרה של בוש, זו הייתה פרשת הספינה קארין איי ששינתה את המשוואה. היא הוכיחה לנשיא שיאסר ערפאת הוא טרוריסט המחובר למדינת הרשע איראן. שכל עוד הוא השליט, אין עם מי ואין על מה לדבר. על בוש אפשר למתוח ביקורת מכל מיני סוגים, אבל מעולם לא היסס לקרוא לטוב טוב ולרע רע, ומעולם לא התבלבל בהתחכמויות מעורפלות של פוסט מודרניות.
בזה, ג׳ו ביידן דומה לבוש הרבה יותר מכפי שהוא דומה לדור הצעיר של תומכי המפלגה הדמוקרטית, העירוניים, המשכילים, הפרוגרסיביים, בוגרי אוניברסיטאות היוקרה, שכמה מהם ניפקו לנו השבוע מנשרים שתומכים בחמאס. זה לא רק בגלל שהוא מבוגר והם צעירים. זה בגלל שביידן לא שייך לעם האינטלקטואלים שמרוב השכלה מאבדים לעיתים את השכל הישר.
עסקני סטודנטים בהרווארד, באוניברסיטת ניו יורק ובמקומות נוספים סיפקו השבוע דוגמאות מאלפות ליכולת של אמריקאים מזן מסוים לראות בקורבן תוקפן ובתוקפן קורבן. הם הפנו אצבע מאשימה לישראל, אפילו כאשר ברור שהיא זו שהותקפה, היא זו שאנשיה נטבחו, היא זו שמנסה להתאושש ולהתגונן. האצבע תהפוך ליד, ואז לזרוע, ואז לכל הגוף, ככל שישראל תגביר את מאמציה להלום בחזרה. גם את זה צריך לומר: האהדה הגורפת לישראל הייתה עניין קל למנהיגי העולם השבוע. קל לתמוך ביהודים כקורבן, קשה יותר לקבל אותם כתוקפן. ומשום כך הנאום של ביידן היה חשוב כל כך. אמנם, עם הערת אזהרה: אנחנו – כלומר, אמריקה וישראל – פועלים על פי חוקי המלחמה. ישראל תצטרך להמשיך לשכנע את האמריקאים שאינה נגררת ממלחמת מנע למלחמת נקם. ומצד שני, סימון ברור וחד של חמאס כרע שיש להכחיד. סימון ברור וחד של חמאס כנשא של רשע.
זה היה נאום חשוב, מרגש. כמו בוש בשעתו, ביידן סימן לממשלו כיוון ודרך. לא תמיד יש הסכמה בתוך ממשל אמריקאי על כיוון ודרך. ממשל – כל ממשל – הוא שדה מערכה של אישים ורעיונות, שדה מערכה על השפעה וכוח. לבוש היה קולין פאואל כשר חוץ, שהתקשה לקבל את התפנית החדה נגד הרשות הפלשתינית של יאסר ערפאת. אבל נאלץ להתיישר. יש נאומים שמסמנים לכלל החברים בממשל שהגיע הזמן להתיישר. לביידן יש פחות התנגדות מבית. ממשלו, יחסית להרבה ממשלים קודמים, מצטיין בעבודה הרמונית, בשקט תעשייתי. אולי זה יתרונו של מי שבא לתפקיד עם כל כך הרבה קשרים וכל כך הרבה נסיון. ביידן כבר לא חד כשהיה, ומותר להעלות ספק ביחס לשאלה אם באמת יהיה נשיא לעוד ארבע שנים מנובמבר הבא, אבל הממשל שלו בסך הכל מתקתק. משמע – מרגע שסימן כיוון, זה יהיה הכיוון.
הוא נכנס השבוע בדהרה לתחרות הנשיא הכי ידידותי לישראל אי פעם. תחרות קצת אידיוטית, שמתנהלת בעיקר בראש שלנו, הישראלים, ובכל זאת יש בה כדי ללמד משהו על העליות והמורדות ביחסי המדינות. מי בפסגה? זו כמובן שאלה שיש לה גם הקשרים פוליטיים. בוש כן, פורד לא, קלינטון כן, אובמה פחות, קרטר לא, ניקסון בסימן שאלה מסויים, אבל צריך לסמן כן, גם אם לא בפסגה. ולינדון ג׳ונסון בהחלט כן, אולי עדיין הכי כן. ודונלד טראמפ, שעם כל הקושי לעכל את אישיותו אי אפשר שלא לזכור שהעביר את השגרירות לירושלים, ואפשר ודחף לקידום הסכמי אברהם. וביידן. ישראלים רבים קצת היססו ביחס אליו, ראו בו את יורשו של אובמה, לא הצליחו שלא לזכור, שהוא מהמפלגה שלישראל פחות נוח איתה. אבל ביידן איננו אובמה. הוא איננו דמוקרט של כוס יין, הוא דמוקרט של כוס בירה. הוא דמוקרט שלא מקבל התחכמויות ותירוצים כשהוא מזהה טרור.
