fbpx


5.19/105.13/10

18.4%28.8%23%26.8%

סקר המדד: הישראלים רוצים להכות חזק גם במחיר של מבצע ארוך

איך מסיימים מלחמה, או ימי קרב? זו דילמה שמנהיגי ישראל התחבטו בה כמעט בכל סיבוב לחימה מחדש. לעיתים קרובות, היה פער בין המנהיגים הפוליטיים לבין הצבא. כך במלחמת ששת הימים. כך ביום כיפור. כך בלבנון. לעיתים קרובות עוד יותר היה פער בין מה שרצתה ישראל לבין מה שדרש העולם. מבצע קדש, לבנון הראשונה והשנייה, ועוד ועוד. סיבוב של לחימה נגמר כתוצר של אילוצים, לחצים, עייפות, תחושת מיצוי. הוא נגמר כאשר שני הצדדים יכולים לחיות איכשהו עם התוצאה, או כאשר אחד מהם נכנע ללא תנאי. במקרה של חמאס – ואת זה צריך לומר בבהירות – לא תהיה כניעה ללא תנאי. זה לא סוג הסכסוך, זה לא סוג הסבב, שנגמר בכניעה ללא תנאי.

מה לדעתכם צריך לעשות בעזה? בואו והשיבו לסקר המדד.

בואו לחזות את הקואליציה הבאה. זה לא קל, אבל תוכלו לעשות זאת כאן

לישראלים יש נטייה קבועה, אולי גם מובנת, לצאת לא מרוצים מסבבי הלחימה שלהם. המקרים חריגים – ששת הימים – הם אלה שבהם מלחמות נגמרות בתחושת התעלות. המקרים השגרתיים הם אלה שבהם מלחמות נגמרות בתחושת מיצוי ועייפות וחוסר תכלית. עד הסבב הבא. אלא שהזיכרון קצר, והרצון בניצחון חזק. אפשר לראות זאת בסקר המדד שערכנו בימים האחרונים בישראל (מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית). שאלנו: מההצעות הבאות, מה לדעתך צריך לעשות בעזה? והצענו ארבע אפשרויות. הרוב בחר באפשרות המביעה חוסר שביעות רצון ממה שהושג עד כה. הרוב בחר ״להכות צבאית בחמאס ולגרום נזק ממשי בעזה גם במחיר של מבצע ארוך״.

עכשיו לך תדע מה זה ״נזק ממשי״. לך תדע מה זה ״גם במחיר של מבצע ארוך״. ברור שלציבור יש סבלנות. אם ייאמר לו שצריך לסבול עוד שבוע שבועיים בריצות למקלטים כדי להכניע את חמאס יבחר בזה ללא היסוס. אם ייאמר לו שצריך עוד לילות של שינה מקוטעת כדי שחמאס יבין שלא יורים רקטות על ישראל, יסכים לזה ללא מרמור. הבעיה היא, שקשה להבטיח מראש הצלחה כזאת, גם אם המכה לחמאס תהיה קשה (וכדאי לומר: צה״ל כנראה קצת מגזים בתיאור הצלחותיו הכבירות בלחימה של הימים האחרונים). קשה להבטיח, כי הכל בראש של חמאס. ברצותם ילמדו לקח, וברצותם יחליטו להוכיח שלא למדו לקח.

שווה לשים לב שרוב הציבור היהודי בישראל אמנם לא רוצה לצאת למבצע לכיבוש עזה, אבל שיש פלח גדול מתוכו שרוצה זה. רבע רוצים לכבוש את עזה, כדי להוציא אותה מידי חמאס ולהעביר אותה לידי מחמוד עבאס והרשות הפלשתינית. זה אירוע – אם צריך להתנבא – שאין לו שום התכנות בשום מצב. ישראל לא תסכן את חייליה כדי להעביר שטח פלשתיני משלטון אחד לשלטון אחר. ניסינו את זה בלבנון, בתחילת שנות השמונים, והלקח נצרב בתודעה. עוד פלח קטן (15%) מבקש לכבוש את עזה ולקיים בה שלטון ישראלי. משמע, לחזור לימים שלפני ההתנתקות. גם על זה שווה להתעכב. ההתנתקות אמנם נתפסת בדיעבד כצעד בעייתי, שלא לומר כישלון. הימין הישראלי אמנם הפך את ההתנתקות לדוגמה ומופת למה שקורה כאשר ישראל מפנה שטח למותירה אותו לשליטה פלשתינית. ולמרות זאת, בהינתן הבחירה, רוב היהודים בישראל (את הערבים אין צורך לשאול) לא היו מחזירים את גדודי חטיבת גבעתי לדרכי האספלט המשובשות של חאן יונס.

למעשה, את ארבע התשובות אפשר לחלק לשלוש חטיבות עיקריות:

יש חטיבת הדי-כבר. זו הבחירה של אנשי השמאל המובהקים, קבוצה קטנה למדי שרוצה הפסקת אש מידית, משום שאינה מזהה מלכתחילה את הטעם בלחימה. חלק משמעותי מחבריה של הקבוצה הזאת מאשימים את ישראל בהידרדרות (יש לנו פרטים גם על זה: כחמישית מהיהודים סבורים שההידרדרות הפתאומית במצב הביטחוני היא תוצר של ״תרגיל פוליטי של נתניהו״).

יש את קבוצת הפתרון-לטווח-ארוך. מאלה, יש את אנשי הימין, שרוצים כיבוש מחדש של הרצועה ושלטון כיבוש ישראלי, ויש את אנשי המרכז-שמאל הסבורים שהעברת עזה לשלטון הרשות הפלשתינית היא הדרך לשקט, ואולי, עם הזמן, גם לחידוש של המשא ומתן והמשך תהליך הפרידה הפוליטי מהפלשתינים.

הקבוצה השלישית היא קבוצת הרוב. קבוצה שיש לה קצת פחות חלומות לטווח ארוך, וגם קצת פחות תחושת אחריות על המצב הקשה בעזה. זו הקבוצה הסבורה שסבב הלחימה הוא תוצאת רצון של ממשלת חמאס להפגין עוצמה (51%). ועל כן גם הקבוצה הסבורה שלישראל אין מנוס מלהוכיח לחמאס שלהפגנת העוצמה יהיה מחיר יקר. ומה עם פתרון לטווח ארוך? נדמה לי – אבל זו כבר פרשנות שאין לה עדות מובהקת בסקר – שכאן השאלה היא כבר על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו אומרים ״טווח ארוך״. יש טווח ארוך של הנצח (ירושלים תישאר לנצח בידינו) – שהוא יותר מטאפיזי מאשר מעשי. יש טווח ארוך של שנים רבות מאוד, אולי עשרות שנים – וזה הטווח שאליו מכוונים מי שמבקשים לכבוש ולמסור או לכבוש ולהישאר. ויש טווח ארוך שהוא הטווח הארוך הריאלי, על פי הניסיון המצטבר. כמה שנים של שקט. כמה שנים של הרתעה. ארבע, שש, שמונה, כל אחד יכול לזרוק מספר, אבל כל אחד גם מבין שהמספר בעירבון מוגבל. מה שקובע הוא העיקרון, הכוונה: מכה חזקה כדי להשיג שקט לזמן מסוים. רצוי שקט בתנאים טובים, כלומר, שקט ללא טפטוף של רקטה פה ורקטה שם.

אם הממשלה וצה״ל יכולים להוביל לתוצאה כזאת, רוב הציבור היהודי יהיה מרוצה (יש סיכוי שתוצאה כזאת נוחה גם לציבור הערבי, שכל סבב לחימה בעזה מעמיד אותו במצוקה לא פשוטה). אם בסוף הסבב תהיה תחושה שהשקט הוא לטווח קצר, או שהשקט הוא רק חצי שקט, המלווה בטפטוף, שוב תתלווה לסיומו תחושת חמיצות.

, , , , , ,