7000 צווי גיוס לצעירים חרדים, שהיו צריכים להישלח כבר מזמן, יוצאים לדרכם היום. מוטב מאוחר. ולא מיותר לשאול: למה 7000 – למה לא 70000? צריך היה לשלוח לכולם, מה שהיה מביא אותנו קרוב למדי ל-70 אלף.
משלוח של 7000 הוא משלוח של אחיזת עיניים. הוא משלוח של צווים שמתבסס על התפיסה – אנחנו כבר יודעים שאין בה ממש – שעל כל, נניח, כמה מאות צווים, יבואו כמה עשרות מתגייסים. אולי מ-7000 יבואו, נניח, אלף. צה״ל ערוך לקלוט אלף, אבל לא ערוך לקלוט בבת אחת כמות גדולה ממש. לכן צה״ל נזהר. שולח רק 7000. נחכה ונראה כמה יבואו.
לא צריך לחכות. כל ישראלי שלא נחת מטיול בירח יודע כמה יבואו. במקרה הטוב, כמה עשרות, אולי מאה. אולי מאתיים. מספר זניח כלשהו, שלא מעלה ולא מוריד. מספר שמגחיך את ההחלטה להסתפק ב-7000 ולא לעשות את הדבר הטבעי והמובן מאליו – לשלוח צווים לכל מי שחייבים. יבואו כולם? צה״ל יתמודד. חלק יקלוט מייד, חלק ידחה לקליטה בעוד כמה חודשים. יתמודד. שאלה יהיו הצרות שלנו, איך לקלוט בבת אחת 70 אלף חרדים. כרגע הצרות שלנו הפוכות: לא איך לקלוט 70 אלף, אלא מאיפה לגרד שבעים, או שבע מאות.
אחיזת העיניים הזאת נועדה וצורך אחד בלבד: פוליטיקה. הממשלה לא רוצה להוסיף 70 אלף עריקים פעילים למאגר, מה שיקשה עליה מאוד לתת להם כל מיני הטבות שחרדים מקבלים במסגרת חרדיותם. הממשלה לא רוצה לאלץ את המפלגות החרדיות לשבור את הכלים. כלומר – הרבה יותר משהיא רוצה לגייס חרדים, או לפחות להיראות כמי שמנסה, היא רוצה לשמור על שקט קואליציוני. מי שמגינים על המדיניות שלה יאמר כך: הם ממילא לא באים, ולא יבואו, ולכן הוצאת הצווים היא מעשה מיותר של התגרות שלא יביא תועלת, רק יחדד מתחים, ויערער את יציבות הקואליציה. הם לא לגמרי טועים: הוצאת הצווים אכן לא תביא לתוספת מיידית של מתגייסים, ואכן תסכן את הקואליציה. הטענה היחידה שלהם שאינה נכונה מסתתרת במילה ״מיותרת״. הוצאת צווים ״מיותרת״.
צפו: האתגר החרדי בשישה סרטונים מבית המדד
האזינו: למה אנחנו עדיין מעריצים את צ׳רצ׳יל?
היא לא מיותרת. היא לא מיותרת גם אם לא תוסיף מתגייסים בטווח הקצר. היא לא מיותרת משני טעמים. האחד, סמלי: יש צורך לומר דבר ברור ונחרץ על יחסה של מדינת ישראל למתגייסים לעומת מי שאינם מתגייסים. יש צורך לומר דבר ברור ונחרץ על כך שכל אחד מחויב בגיוס. אני קיבלתי צו, אתה קיבלת צו – גם הוא יקבל צו. הטעם השני הוא מעשי מאוד: הוצאת הצווים היא חלק מהתהליך שבקצהו מעמידים את הפרט החרדי, ואת החברה החרדית, בפני דילמה. ראש הממשלה נתניהו היה נותן לזה את הכותרת ״יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו״. החרדי שמקבל צו הוא חרדי במעמד חדש. יתייצב, יהיה חייל, ראוי לכל שבח ולכל הטבה. לא יתייצב, יהיה עריק, מגונה, משולל הטבות וזכויות.
בהחלט יכול להיות, שבמחזור הגיוס הראשון, השני, השלישי, החמישי, כל זה לא יביא שינוי. אבל עם הזמן, זה יביא שינוי. החברה החרדית מגיבה לתמריצים כמו כל חברה אנושית. אם יגבו מעריקים מחיר גבוה על עריקותם, הם יתייצבו. בתחילה מעט, אחר כך יותר, בסוף, רבים מאוד – ואף פעם לא כולם.
אם רוצים להניע את התהליך הזה, צריך היה לשלוח 70 אלף צווים. אבל הממשלה לא רוצה להניע את התהליך הזה. הממשלה רוצה למשוך זמן ולמנוע משבר. מה הטעם בזה? ראשיה מעריכים, ולא בלי הגיון, שהמלחמה תגמר מתישהו, עול המילואים יפחת, הצורך הדחוף מאוד בתוספת כוח אדם יהיה קצת פחות מורגש. ראשיה מעריכים, ולא בלי צדק, שלבני אדם יש זיכרון קצר. שבעיות חדשות ידחקו את הישנות. שאווירה ציבורית אחרת תאפשר להם לחמוק מהחובה לארגן מחדש את יחסי המדינה עם החברה החרדית. הם מעריכים, וגם לזה יש תקדימים, שביום שבו תעלה על הפרק סוגיה מדינית גדולה – נניח, שאלה של סיפוח, או של הסכם שלום, או של עימות על עתיד השלטון בעזה – תומכי הקואליציה שרוצים בגיוס חרדים יחזרו לתעדף את המהלך המדיני הרצוי בעיניהם על פני הצורך בעימות עם המפלגות החרדיות.
