fbpx

מתי לכעוס על פוליטיקאים שלא מקיימים הבטחות (ולמה על בנט יותר ועל לפיד פחות)

פוליטיקאים לא מקיימים הבטחות – וטוב שכך. אם היו מקיימים, הייתה צרה גדולה. קודם כל, כי הרבה מההבטחות שהפוליטיקאים נוהגים לפזר בתקופת בחירות הן הבטחות לא אחראיות ולא רציניות, ומוטב שלא יקוימו. ועוד: משום שאם כל פוליטיקאי היה נעול בהבטחותיו לעולם לא הייתה קמה קואליציה. בואו נודה על האמת, גם כך היה קשה למדי, וגם זה בגלל עודף הבטחות של מפלגות אם מי כן או לא ישבו ומה כן או לא יהיה קו אדום. כך שכאמור, מוטב שלא יקיימו הבטחות. בעצם, מוטב היה שלא יבטיחו, אבל זה כנראה מוגזם לבקש. אז במקום שהפוליטיקאים יהיו המבוגרים האחראים ולא יבטיחו, נהיה אנחנו הבוחרים המבוגרים האחראים ולא נצפה מהם לקיים. לפחות לא כל הבטחה.

תשאלו: איזו כן ואיזו לו. כלומר, מתי צריך לצפות שפוליטיקאי יקיים את הבטחתו ומתי לא צריך לצפות שיקיים אותה? לטעמי, אפשר להציע שני כללים, שיכולים לסייע בהחלטה למה לצפות ומתי לכעוס. אני מניח שלא כולם יסכימו שאלה הכללים הנכונים, ועוד יותר מזה, לא כולם יסכימו עם האופן שבו אני מיישם את הכללים על המקרה הפרטי של ממשלת בנט-לפיד. זה בסדר – אלה כללים שמצדיקים דיון ואפילו ויכוח. אז הנה, נתחיל.

כלל ראשון: האם ההבטחה מהותית להצבעה

דוגמה: בבחירות האחרונות היה ברור למדי שיש מי שמתחייב לא לשבת עם נתניהו ויש מי שלא מתחייב לא לשבת עם נתניהו. ועד היה ברור, שזו הבטחה מהותית. קרי – הפעם (עוד יותר מאשר בפעם הקודמת, שבה הופרה הבטחה כזאת על ידי בני גנץ וסיעתו) אמון הבוחרים בהבטחה הזאת הוא המפתח לשאלה למי יצביעו. לכן, כדוגמה, אין לבוחרי ימין שום סיבה לבוא בטענות לגדעון סער על שהבטיח (מהותית) וקיים – וסירב לחבור לנתניהו. ועוד דוגמה, לבוחרים של ימינה אין שום סיבה לבוא בטענות לבנט שלא הבטיח, ולכן גם לא הפר הבטחה, בכך שבחר לא ללכת עם נתניהו. על מה הם יכולים לכעוס בצדק? על כך שהבטיח לא לשבת תחת יאיר לפיד, ועכשיו נראה שהוא מוכן לשבת תחת יאיר לפיד (אחרי הרוטציה). כמובן, ישנה אפשרות שעוד שנתיים יתברר שבנט לא מוכן באמת לשבת תחת לפיד, והוא יפרוש מהממשלה. במקרה כזה, ללפיד ובוחריו תהיה סיבה טובה לכעוס עליו, אבל כעסם הנוכחי של בוחרי בנט ייראה בדיעבד מיותר.

עכשיו נשאל: מהי הבטחה ״לא מהותית״? הנה דוגמה: יאיר לפיד מבטיח כבר לא מעט שנים שיקים ממשלה קטנה. ברור שזו הבטחה שהוא עומד להפר. האם יש סיבה לעקוץ אותו בהקשר הזה? בהחלט. האם יש לבוחריו סיבה לכעוס עליו? לא באמת. ההבטחה לממשלה קטנה איננה הבטחה מהותית. ספק אם היה מאבד קול אחד לו היה אומר ״אבל אני לא בטוח שנוכל להקים ממשלה קטנה״. למעשה, להבטחה לממשלה קטנה צריך להתייחס לא כמו להבטחה אלא כמו להצבת יעד. זה מה שהייתי רוצה לעשות לו אוכל לעשות מה שאני רוצה. מכיוון שלפיד לא קיבל 61 מושבים, הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. הוא מוכרח להתפשר. הפשרה של ממשלה גדולה אולי לא אלגנטית, ובטח שלא משרתת את הבוחרים, אבל היא גם לא הפרה מהותית של הסכם בלתי כתוב בין יש עתיד לבין בוחריה.

כלל שני: האם אפשר היה לקיים את ההבטחה?

יאיר לפיד לא יכול היה, ככל הנראה, גם לקיים את ההבטחה להקים ממשלה קטנה, וגם להקים ממשלה. נפתלי בנט לא יכול היה לקיים את ההבטחה שלא ישב עם מרצ בקואליציה, וגם להקים ממשלה. לכן אין סיבה לכעוס על ההפרות האלה. כמובן – זה אם מקבלים את גרסת בנט לאירועים. לגרסת נתניהו, אפשר היה להקים ממשלת ימין ובנט הוא האיש שמנע אותה. אבל צריך לומר בזהירות המתבקשת: נתניהו לא הציג ראייה לטענתו. הוא אומר שיש מי שהבטיח לו בחשאי לחבור לממשלתו אם וכאשר בנט יצטרף והמנדט יחזור לכנסת. יכול להיות שזה נכון. אבל נתניהו כבר נתפס בעבר באמירת חצי אמת, כך שיכול להיות שזה לא נכון. כלומר, שאין הבטחה חשאית כזאת מאף חבר כנסת, ושנתניהו רק מקווה שתהיה הבטחה כזאת, ובעיקר מקווה לשכנע את מי שצריך שבנט אשם בכך שאין ממשלת ימין ולא הוא אשם.

בנט לא אשם. לא בזה. במה הוא כן אשם? בהחלטתו להיות ראש הממשלה למרות שבאמתחתו רק ששה מנדטים. הוא אמר בעבר שיוכל להיות ראש ממשלה אם יהיו לו חמישה עשר מנדטים. הוא כמובן לא קרוב לזה. הוא אמר בעבר שאי אפשר להיות ראש ממשלה עם כל כך מעט מנדטים. ובכל זאת הוא מתכוון לעשות את זה. האם זה מצדיק כעס? שאלה מעניינת. קודם כל, ברמה המהותית, התשובה היא כן. בנט מפר הבטחה שיכול היה לקיים. הוא יכול היה להסתפק בלהיות שר בטחון תחת לפיד. נכון, זה אומר שעדיין היה מפר הבטחה אחרת (לא לשבת תחת לפיד), ומצד שני, אז היה מפר רק הבטחה אחת – לא תחת לפיד – עכשיו הוא מפר שתיים – לא תחת לפיד, ולא ראש ממשלה עם מיעוט מנדטים.

מצד שני, ברור למה בנט מפר את ההבטחה הזאת, למרות שהוא יכול לא להפר אותה. כמובן, הוא מפר אותה בגלל אמביציה. זה ברור ולא מעניין, וגם לא סיבה לגנאי. פוליטיקאים זקוקים לאמביציה, והציבור זקוק לפוליטיקאים שיש להם אמביציה.

אבל יש עוד סיבות להפרת ההבטחה הזאת. נמנה שתיים.

האחת – אין מי שיכעס עליה. זו הבטחה של בנט, אבל לא ברור למי בדיוק. הבוחרים שלו, אפילו אלה מהם שלא אוהבים את ממשלת השינוי, בטח לא מתנגדים לכך שהוא יהיה ראש הממשלה ולא לפיד. הבוחרים של לפיד היו מעדיפים את לפיד, אבל להם בנט לא חייב שום דבר. הם לא הצביעו לו, ההבטחות שלו לא נוגעות להם. בקיצור – יש כאן הפרה בלי כתובת. ולכן הפרה נוחה למדי לבנט.

הסיבה השנייה להפרת ההבטחה הזאת קצת מורכבת: בהפרה הזאת, בנט דוחה את מועד ההפרה המהותית יותר, ואולי אפילו מבטל אותה. כאמור, בנט הטיח לא לשבת תחת לפיד. הממשלה המשותפת תחייב אותו לשבת תחת לפיד, קרי, להפר הבטחה. אלא שהעובדה שהוא ראשון ברוטציה מכניסה ממד של ערפול להפרה הזאת. אולי יפר, אולי לא יפר, נדע רק בעוד שנתיים. וגם אם יפר, אולי עד אז כבר אף אחד לא יכעס, או שכולם ישכחו, ובכל מקרה זה יהיה רחוק, ולא כל כך יצרי. במילים פשוטות: בנט בוחר להפר הבטחה שקל להפר (לא אהיה ראש ממשלה) כדי לדחות הפרת הבטחה שיותר קשה להפר (לא אשב תחת לפיד). בחירה הגיונית בסך הכל.

 

, , , , ,

28/03/2024האתגר ההיסטורי שהמלחמה מציבה בפני פרשני ההלכה מיכה גודמן, אפרת שפירא רוזנברג, מפלגת המחשבות
הקיפאון במו"מ עלול להוביל להתלקחות בלבנון עמוס הראל, הארץ
הראיון עם דונלד טראמפ אריאל כהנא, עומר לחמנוביץ׳, ישראל היום
במקום ניצחון מוחלט: ניצחון יחסי וסביר גיורא איילנד, Ynet
לא באנו לפתור את בעיית הגיוס - באנו לריב עפר שלח, N12
האתגר הוא לשחרר את הדור החרדי הבא מחומות הגטו נחום ברנע, Ynet
חוק הגיוס שמביאה הממשלה הוא הרסני למדינה איילת שקד, N12
המצב בדעת הקהל הפלסטינית: מייאש אך מפכח מיכאל מילשטיין, Ynet
האם בקרוב נגלה שאנחנו (לא) לבדנו? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
האם ישראל על סף מלחמת אזרחים? שאול אריאלי, הארץ








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-03-22)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 12 35 34.6
הליכוד 32 17 19.3
יש עתיד 24 12 12.1
ש״ס 11 10 9.9
ישראל ביתנו 6 10 9.8
עוצמה יהודית 6 10 9.1
יהדות התורה 7 6 6.8
תקווה חדשה 0 5.1
רע״מ 5 5 4.7
מרצ 0 5 4.5
חדש תע״ל 5 5 4.3
הציונות הדתית 8 5 2.4
בל״ד 0 0 0.3
עבודה 4 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר