לפני שנתיים היה שרב גדול. בשרב לא מדליקים מדורות. לפני שנה היתה קורונה. בקורונה לא מתכנסים להדליק מדורות. השנה – ובכן, גם השנה יש איזה חצי-בקשה, יותר-דרישה, לא להדליק מדורות. או להדליק רק בכמה מקומות מסומנים. כלומר, להקשות, להזיז למתחמים מסויימים, לצמצם את מספר המדורות. ישראל של תחילת שנות השבעים – זו ישראל שבה גדלתי – היתה מדינה של שלושה מיליון בני אדם או קצת יותר. היא יכלה להרשות לעצמה חבורות של ילדים של״ג בעומר היה אחד משיאי השנה המסעירים שלהם. בכל שנה, מפסח ועד המדורה, אפשר היה לראות אותם גוררים קרשים, מחביאים אותם, מתקוטטים עליהם, מתאחדים ומתפצלים לחבורות. ל״ג בעומר היה אירוע שווה. היה חג שווה.
מחכים שתבואו לחזות את הקואליציה הבאה. זה לא קל, אבל תוכלו לעשות זאת כאן. הקליקו.
ובאותה הזדמנות, ספרו לנו מה דעתכם על ביצועיו של הנשיא האמריקאי ג׳ו ביידן והאם הוא טוב לישראל.
ישראל של המאה ה-21, על עשרה מיליון תושביה, והמודעות הגוברת לסביבה ולהתחממות כדור הארץ, כבר לא יכולה להרשות לעצמה את החג הזה. לא במתכונת המסורתית שלו. אפשר להצטער על זה, כמו על עוד הרבה דברים שנעלמו וייעלמו בתהליך הצמיחה הדמוגרפית של המדינה, בתהליך העיור המואץ, בתהליך ההצטופפות המתעצמת. אפשר להצטער על זה, אבל אי אפשר לתקן את זה. ומכיוון שכך, עולה השאלה מה יקרה לל״ג בעומר באופן כללי.
למעט עבור העולים למירון, כחצי מיליון בני אדם בשנים רגילות, בלי קורונה, כעשירית מאזרחי ישראל שעושים זאת מעת לעת (כלומר, לא כל שנה, אבל כמנהג מקובל שהם חוזרים עליו מדי פעם), הדלקת מדורה היא המנהג העיקרי של ל”ג בעומר. כפי שאפשר לראות גם בנתונים המצורפים כאן, מהסקר של פרופ׳ קמיל פוקס עבור המכון למדיניות העם היהודי. כך שהשאלה היא הרבה מעבר להאם להדליק או לא להדליק. השאלה היא מה יקרה למועד הזה בלוח השנה אם לא נדליק. יש שלוש אפשרויות עיקריות: האחת – ל״ג בעומר ייעלם מלוח השנה של רובנו. כמו, נאמר, צום גדליה, שרק מעטים שומרים עליו. או תענית אסתר. היו בתולדות ישראל לא מעט ימים שנקבעו לציון של מאורע כזה או אחר ולא עמדו בשחיקת גלגלי הזמן. זה טבעה של מסורת דינמית. יש מה שנשאר, ויש מה שהולך. ל״ג בעומר קיבל תנופה ציונית הולמת בכמה עשרות השנים האחרונות, ואולי דינו לחזור לאלמוניות יחסית. לעבור מהמעגל השלישי של המועדים למעגל הרביעי-חמישי. רק צריך לעדכן את הסתדרות המורים, שחבל על יום חופש. הסתדרות המורים תהיה הגוף ששומר על ל״ג בעומר בקנאות יחסית.
אפשרות שניה היא של״ג בעומר לא ייעלם, או כמעט ייעלם, אלא ייעשה למועד מגזרי. נאמר, של המגזר שעולה למירון (בעיקר חרדים, כפי שאפשר ללמוד מהנתונים). אולי יישארו גם קבוצות שיתעקשו על המדורה. אבל רוב עם ישראל יצפה בהן מהצד, במידה של מרמור וקוצר רוח. כמו שעם ישראל צופה בציונות הדתית מתעקשת לחגוג את יום ירושלים הנידח. וכמובן, תהיה מידה של אירוניה בזה שהיום ששימש לדורות המוקדמים של ימי המדינה כיום של הבלטת אלמנטים לאומיים של עוצמה ומרד וכוח צבאי יהודי, יישאר נחלתם של החרדים, המרחיקים את עצמם מהלאומיות היהודית ומהכוח הצבאי הנלווה אליה בעידן המודרני.
אפשרות שלישית היא של״ג בעומר יקבל משמעות חדשה, שתתן לו תנופה מסוג אחר. קשה לדמיין טקס עוצמתי כמו המדורות הגדולות של שנות השבעים, אבל אפשר לדמיין אלמנטים אחרים שיכולים להותיר את ל״ג בעומר כמשהו שהוא יותר מהבהוב על לוח השנה. זה יום החתונות הישראלי, מעין חג אהבה אלטרנטיבי – נוסף לשניים שכבר חוגגים כאן (ולנטיינס הגלובלי, שמקודם באגרסיביות בעיקר מסיבות מסחריות, וט״ו באב, המתחדש לאיטו כיום יפה של קיץ), או אולי חג משפחה (נישואים זה יותר אהבה או יותר משפחה? הנה שאלה לדיון בשולחן החג). או אולי זה יום הטבע, שבו, במקום להדליק, יוצאים לטייל, לחגוג את קצה האביב – מה שעלול להרגיש קצת יותר מדי כמו יום העצמאות. או אולי יוצאים כולם לנקות את החורשות והפארקים לקראת הקיץ. יום של התלכדות לשמירה על נקיון המרחב הציבורי. או אולי ליל הטבע. הנה, זו אפשרות ייחודית: לצאת לאוויר הצח של הערב, האוויר הנקי מעשן מדורות, להביט בכוכבים, לשתות כוס קפה, או כוס יין, לישון תחת כיפת השמיים. זה יכול להיות נעים, אם כי לא בהכרח דווקא בערב הזה.
משהו מכל אלה צריך לקרות כדי של״ג בעומר ישרוד.
ואולי לא יקרה. ואולי לא ממש ישרוד. לא כאירוע חשוב (רק תודיעו להסתדרות המורים).
