הנה כמה שורות מתוך מה ששמואל רוזנר פרסם במעריב על מודלים לחיזוי הבחירות בארה״ב:
את המודלים ואת מה שמוצג בהם יש הכרח לסייג. סילבר קנה את פרסומו כאשר חזה היטב בבחירות 2008 את ניצחונו של ברק אובמה על ג’ון מקיין. בדיעבד, זה היה ניצחון די קל לחיזוי. הוא המשיך וחזה נכון את תוצאת בחירות 2012, כאשר אובמה ניצח את מיט רומני. אלה היו בחירות קצת יותר מורכבות. אחר כך, ב־2016, סילבר הצליח קצת פחות. המודל שלו נתן הסתברות גבוהה הרבה יותר לניצחון של הילרי קלינטון, והסתברות נמוכה יותר לניצחון של טראמפ. בעולם של שחור־לבן, רוב הקוראים החמיצו את הניואנס. כלומר, הם הבינו שקלינטון אמורה לנצח, ונדהמו לראות שכאשר הפסידה סילבר התעקש שהמודל היה בסדר (שהרי המודל נתן הסתברות מסוימת גם לניצחון של טראמפ).
הנה, גם זה עניין שצריך להזכיר ביחס למודלים. מרגע שעברו לחיזוי של הסתברות לניצחון – ולא של ניצחון – הם בעצם תמיד צודקים. אלא אם יקבעו הסתברות של 100% לניצחון של צד אחד, מה שספק אם יקרה אי־פעם. מעניין מה היו אומרים לקראת ניצחונו הסוחף של ריצ’רד ניקסון בשנת 1972, או לקראת הצונאמי שסחף את אמריקה של רייגן בשנת 1984. ניקסון זכה ב־96% מהאלקטורים, רייגן ב־97% מהאלקטורים. רק שלושה נשיאים זכו ביותר: פרנקלין רוזוולט בבחירות 1936, ג’יימס מונרו בבחירות 1820, וג’ורג’ וושינגטון. פעמיים.
הכתבה המלאה באתר מעריב.