פרסומים

יש מישהו שבעד זיהום אוויר? יש מישהו שלא רוצה פחות מגפות? האם מישהו מתנגד לשלום עולמי, לאושר לכל, לשמחה ואהבה? יש שאלות שהן בעצם שאלות רטוריות. האם אתה מודאג ממשהו? למה לא. אם זה ממשהו בעייתי, אני מודאג. האם תרצה שישתפר? ברור. לכן, לכל השאלות הכלליות יש תשובה נוחה שאין לה מחיר אמתי.

משום מה, בהקשר לציבור הערבי, שהוא הרבה פחות יציב בהצבעתו, ורשם בשנים האחרונות כמה הפתעות מעניינות, הסקרים נראים כמו העתקים אחד של השני. ולא – זה לא שאנחנו חושבים שהם מעתיקים. אם צריך לנחש (וגם על סמך כמה שיחות), בחלק ניכר מהסקרים פשוט לא משתתפים הרבה ערבים, כך שעיקר התחזית ביחס למשותפת נעשה באמצעות שקלול. זה מוביל לתוצאה שהיא, איך לומר, קצת מדי אחידה.

כלומר, הפער בין ממוצע של 10 סקרים לבין ממוצע של 3 סקרים מלמד על מה שקרה בין ה-11 בדצמבר לבין אתמול, שבוע וחצי. מפלגה שהממוצע שלה ל-10 סקרים גבוה יותר מהממוצע שלה ל-3 סקרים נמצאת במגמת ירידה (בסקרים). מפלגה שהממוצע שלה ל-3 סקרים אחרונים גבוה מזה של ה-10 האחרונים, נמצאת במגמת עליה (בסקרים).

כרגע נראה שיש רק שלוש אפשרויות ריאליות: חיבור עם מפלגה אחרת (לא ברור מי ירצה להתחבר), דשדוש (כמה מנדטים שבכל זאת ייכנסו גם לכנסת הבאה, כדי לשמש כספיח לקואליציה של אחרים), פירוק (לפני בחירות, מבחירה, או אחרי בחירות, בלי לעבור את אחוז החסימה). כמובן, ככל שהסקרים יעוררו שאלות על הטעם בהצבעה לכחול לבן, כך ירד הסיכוי שתעבור את אחוז החסימה, וככל שירד הסיכוי, כך הבוחרים יירתעו מהשלכת קולם לפח.

עד כמה זה מדאיג? התשובה: לא כל כך מדאיג. יותר מרבע מהאוכלוסייה רוצה להתחסן מיד (ובקרב המבוגרים, שיעור גבוה הרבה יותר). זה אומר שיש את מי לחסן. בעוד כמה שבועות, כשנגמור עם אלה, ובהנחה שהכל יעבור בשלום, יגיע תורם של מי שרצו לחכות קצת. הנה, חיכיתם, עכשיו הגיע תורכם. גם הם יתחסנו.

ההמראה באה מהר, וכמו שבאה כך הלכה. ואם צריך להמר, כבר לא תחזור. לא בסיבוב הזה. כמובן, מתחייבת הסתייגות, שעוד מוקדם, ועוד אין בחירות, והסקרים הם רק קריאת המפה של היום ולא תחזית למחר, וכולי וכולי. ובכל זאת, למה ימינה כנראה כבר לא תתאושש? שלוש סיבות: הקורונה, נתניהו וגדעון סער

שאשה ביטון בשיאה לקחה שמונה מנדטים. והיא לקחה אותם מארבע מפלגות: ליכוד, ימינה, כחול לבן ויש עתיד. מה זה אומר על מה שהיא שווה היום? זה אומר משהו לא לגמרי מחמיא. קשה להראות את זה בביטחון, אבל על פי רוב האינדיקציות, המנדטים של שאשא ביטון – אותם שמונה בשיא – כבר בידיים של גדעון סער. הממוצע של סער בסקרים מתקרב לעשרים מנדטים. בשניים האחרונים הוא קיבל 20 ו-21. השמונה של שאשה ביטון, או לפחות רובם, כבר בפנים.

הטבלה מספרת שני סיפורים. אחד: ברור מי הספר-שניים שיש עליהם קונצנזוס. כלומר, שאם אתם קוראי אנגלית ורוצים לקרוא את מה שהאמריקאים אהבו השנה (לא חובה – ולראייה, רוב הספרים האלה לא יתורגמו לעברית), אל ספרים שלכם. שני: ברור גם מה נושאי השיחה והדיון שחלחלו לספרות השנה. אגב, זה בולט לא פחות, אולי יותר, גם בתחום הספרות (פרוזה). האמריקאים היו עסוקים מאוד השנה ביחסי גזעים, בעיקר אבל לא רק שחורים ולבנים. הם היו עסוקים מאוד גם בשאלות של זהות פוליטית, לפחות עד הבחירות.

בטבלאות המתים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אפשר למצוא נתון קשיח, שלא נתון לוויכוח: כמה מתו החודש לעומת החודש שעבר, כמה מתו השנה, לעומת השנה שעברה, כמה מתו בגיל כזה, וכמה בגיל אחר. כמובן, כדי לדעת ממה מת כל אחד, צריך להתחיל לבחון סיבות, ולנתח את משמעותן, אבל כדי לקבל תמונה כללית אפשר להביט ביער לפני שבוחנים את העצים. וביער יש כמה תופעות שקל לראות. קודם כל, בכל חודשי המגפה של שנת 2020 מתו יותר ישראלים מכפי שמתו בחודשים המקבילים בשנת 2019. בחודשים הקשים של המגפה, כשישראל נאלצה להודיע על סגר שני, הפער נעשה משמעותי. הרבה יותר מתים מאשר בחודשים מקבילים בשנה שעברה.

בקטע הקצר הזה תקראו כמה מילים על מפלגה העבודה. למה היא מעניינת? האמת היא שהיא לא מעניינת, לא יותר ממאובן שמצאתם במכתש רמון, או מתמונה ישנה של ידיד נשכח שנשמטה מאלבום מאובק. מפלגת העבודה לא נראית כשחקנית בבחירות הקרובות, ואולי כבר לעולם לא. ודאי שמתם לב שברוב הסקרים המתפרסמים בכלי התקשורת, כל מה שנאמר על העבודה זה שההיא מקבלת ״אפס״. אפס משמעו אפס מנדטים. המפלגה לא עוברת את אחוז החסימה. אבל אחוז החסימה הוא יותר משלושה אחוזים, כך שעדיין אפשר לקבל קולות, ולקבל אפס מנדטים. בקיצור – רצינו לבדוק כמה קולות עדיין הולכים לעבודה. ויש כאלה. הנה הם.