יש דיבור שנעשה נפוץ לאחרונה, על החרדים ״שלא לומדים״. יש שרואים בו חידוש גדול, או פריצת דרך. יש שמתייחסים אליו בחשדנות. לפני שעושים כך או כך, שווה לנסות להבין את משמעותו. ויש לו משמעות בשני היבטים: ההיבט העקרוני, וההיבט המעשי.
בהיבט העקרוני, אמירה שלפיה ״מי שלא לומדים״, כלומר, צעירים חרדים שרשומים כלומדים אבל למעשה לא עושים זאת, צריכים להתגייס, היא אמירה שכוללת למעשה את שני ההיגדים הבאים:
- גיוס הוא חשוב, ובעיקרון כולם צריכים להתגייס.
- לימוד תורה הוא יותר חשוב, ולכן מי שלומדים תורה לא צריכים להתגייס.
במשתמע, אם כי לא באמירה ישירה, היא כוללת עוד תת היגד אחד:
- רק לימוד תורה הוא יותר חשוב, ורק הוא מוציא מכלל הגיוס.
על כל אחד מתתי ההיגדים האלה אפשר לדבר. היגד 1 (בעיקרון כולם) הוא היגד חשוב. יש בו קבלה חרדית של עקרון חשוב. במובן זה, אפשר אכן לומר שהסכמה חרדית, אם תהיה, לומר דבר כזה, היא סוג של פריצת דרך. השר משה ארבל מש״ס, שמדבר הרבה יותר מחבריו באומץ ובישירות על המצב החדש שנוצר, משמש פה לעמדה הזאת. והוא ראוי להערכה על כך. אם כי, לא בטוח שמה שהוא אומר יספק את הרוב הישראלי שאיננו חרדי.
זה בגלל היגד 2. ההיגד הקובע שלימוד תורה יותר חשוב מגיוס. זה היגד שאיננו מקובל על רוב גדול של החברה בישראל. הוא מקובל רק על מי שרוצים שהצעירים שלהם ילמדו במקום להתגייס. והוא מקובל מעשית, גם אם לא עקרונית, על מי שחשוב להם לשמור על הקואליציה שהחרדים הם חלק ממנה. אלה אולי לא חושבים שלימוד חשוב מגיוס, אבל כן חושבים שבנסיבות שנוצרו אפשר להסכים להתקדמות הכלולה בהיגד 1, ובמקביל לקבל כנתון שאין לערער עליו את היגד 2.
האם לימוד תורה חשוב מגיוס? זו שאלה שאין עליה תשובה של כן ולא. זו שאלה אידיאולוגית. בהקשר המעשי כל מה שחשוב זה האם יש מספיק נציגים בכנסת שמוכנים להסכים להתנהל כאילו לימוד תורה חשוב מגיוס, בין אם הם חושבים כך ובין אם לאו. כמובן, שבעיני כל מי שבעיניהם לימוד תורה איננו חשוב מגיוס, ההתנהלות הזאת תהיה מקוממת. בין השאר, בגלל מה שמשתמע ממנה בהיגד 3. שרק לימוד תורה הוא יותר חשוב. ולמה? כי כך חושבים נציגי החרדים, וכמה מידידיהם הפוליטיים. מה יעשה מי שסבור ששום דבר לא חשוב מגיוס, או, לחילופין, שלימוד תורה פחות חשוב מגיוס, אבל לימוד פילוסופיה, או פיזיקה, או מכונאות רכב, או דיני תאגידים, חשוב מגיוס? הוא יתרגז. כי מה שחשוב לו איננו מקבל עדיפות על גיוס, ומה שחשוב לחרדים כן מקבל עדיפות על גיוס.
עד כאן השאלה העקרונית. זאת שאלה שמשמעותה הכרעה אידיאולוגית, שאינה מוסכמת על כלל הציבור, שלימוד תורה חשוב יותר מגיוס, וחשוב יותר מכל לימוד או עיסוק אחר (כי הוא היחיד מכל אלה שמקבל עדיפות על גיוס).
מכאן לשאלה המעשית. ולזאת צריך להקדים שאלה נוספת: האם הדיון על גיוס בני הישיבות הוא דיון עקרוני או דיון מעשי. כלומר, האם מי שרוצים שבחורי ישיבה יתגייסו רוצים זאת משום שהם חושבים שזה לא הוגן / לא שוויוני / לא מוסרי וכן הלאה לפטור בחורי ישיבות מגיוס – או שאולי מדובר בדיון מעשי: אם לא היינו צריכים עוד חיילים, אפשר היה לפטור בחורי ישיבות מגיוס, אלא שמדינת ישראל זקוקה לעוד חיילים, ומהסיבה המעשית הזאת היא נדרשת להתעקש על גיוס בחורי ישיבות. צריך לומר ביושר: לעיתים קרובות לא ברור מה משני אלה רוצים מי שמסתערים על נושא הגיוס. האם הם רוצים הכרעה עקרונית, או רוצים פתרון מעשי.
בואו נניח לרגע שאנחנו בעניין של פתרון מעשי (ואני בכלל לא בטוח שזה העניין הנכון להתעקש עליו). כלומר, אנחנו נדרשים לעוד חיילים, ולכן צריכים להתעקש על גיוס בני ישיבות. הפתרון שמוצע לנו הוא לגייס ״את מי שלא לומדים״. האם זה פתרון מספק?
זאת שאלה שמחייבת מענה לשתי שאלות שעומדות בבסיסה:
- כמה חיילים נוספים ישראל צריכה?
- כמה חרדים יתגייסו אם ״מי שלא לומדים״ יתגייסו?
על השאלה כמה חיילים נוספים צה״ל צריך אין תשובה לגמרי ברורה, אבל יש כל מיני סימנים. לדוגמה, הדרישה לתוספת ״מיידית״ של עוד 7000 חיילים (פרסום בידיעות אחרונות). ויש סימנים נוספים: הצורך להאריך את שירות הסדיר, לקרוא ליותר חיילי מילואים ליותר ימי שירות, גם הוא מבטא צורך בתוספת כוח אדם. כלומר, על השאלה כמה חיילים נוספים צריך אפשר להשיב בשאלה: כמה ימי מילואים בשנה אתם מוכנים לעשות? תוספת חיילים פירושה הקלה בנטל המילואים. והקלה בנטל המילואים תהיה הכרחית ככל שתתארך המלחמה, וככל שהישראלים יתעייפו מקריאות חוזרות לתעסוקה מבצעית, שמשבשת להם (ולמדינה) את העבודה, הלימודים, חיי המשפחה, תוכניות הנופש ועוד.
מכאן לשאלה השנייה: כמה חרדים ״לא לומדים״. כלומר, מה פוטנציאל הגיוס של חרדים, אם יוסכם שה״לא לומדים״ מתגייסים וה״לומדים״ לא מתגייסים? בימים האחרונים פורסם המתאר המתגבש של מתווה גיוס מוסכם (על הקואליציה), שאולי יהיה ואולי לא יהיה, ושגם ביחס אליו יש עוד הרבה שאלות פתוחות. אבל נישען עליו לרגע: ישי כהן פרסם בכיכר השבת ש..
״מדובר ביעד של 25% ממחזור הגיוס החרדי… אחוז שצפוי לקפוץ במהלך השנים הקרובות. כך שמדובר לכל הפחות בכ-3,000 חרדים שיצטרכו להתגייס לשירות – צבאי או שירות לאומי/אזרחי – כבר בשנה הראשונה לאחר שהחוק יעבור״.
מצד שני, כהן כתב גם ש…
״לדברי גורמים בכירים בסיעות החרדיות: ׳כל מי שירצה ללמוד תורה – יוכל ללמוד בשקט ובבטחה, עליהם אנחנו צריכים להגן׳״.
יש כמובן סתירה בין שני ההיגדים האלה. האם מדובר ב-25%, או שמדובר שמי שלא לומדים? מה יקרה אם יתברר ששמונים אחוז רוצים ללמוד תורה. האם כל אלה ״יוכלו ללמוד בשקט״ (ואז לא יושג היעד של 25%), או שבכל מקרה ישראל תעמוד ביעד של 25% (ואז לא בטוח שכולם ״יוכלו ללמוד בשקט״).
נניח לזה. בעיקר משום שטרם ראינו מתווה, ועוד לא התברר אם הוא באמת מוסכם, ועל ביצה שלא נולדה קשה לומר אם היא ראויה למאכל או לא. אבל נאמר בכל זאת משהו על מי ש״לא לומדים״. כי אם יתברר שהלא לומדים הם המועמדים היחידים לגיוס, שוב תחזור השאלה כמה הם בדיוק, ועל השאלה הזאת יש לנו חצי תשובה. למה חצי? כי זו לא תשובה עובדתית. לא ספרנו מי לא לומדים. וצריך לומר שגם אם היינו סופרים לא בטוח שהיינו מגיעים לתשובה מוסכמת, כי קודם היה צורך לקבוע קריטריונים: כמה זה ״לומדים״, מה זה ״לומדים ברצינות״, על כמה שעות מדובר, כמה ימים, כמה דפי גמרא בשנה, וכן הלאה, כל סעיף מחייב הגדרה שאפשר להציע לה הרבה מאוד וריאציות.
מה שכן יש לנו זו תשובה על השאלה מה החרדים חושבים. כלומר, אם תשאלו את החרדים כמה מתלמידי הישיבות ״לא לומדים״, מה הם יגידו. נזכיר: מדובר על בין שישים לשבעים אלף תלמידי ישיבות. לכן, יש משמעות גדולה לשאלה האם אחוז אחד מהם לא לומדים (ואז – 600 מתגייסים), או חמישים אחוז מהם לא לומדים (ואז, שלושים אלף מתגייסים).
אז כמה? כאמור, שאלנו את החרדים. סקר ביוזמת המדד, ובביצוע של חברת הסקרים אסקריא שמתמחה במגזר החרדי. נאמר שעל פי הסקר הזה, קרוב לשלושים אחוז מהחרדים מוכנים לסידור של ״מי שלא לומדים משרתים״. ההסכמה לסידור כזה בולטת בעיקר בקרב חרדים ספרדים (משה ארבל, כבר אמרנו?). מהם, 41% אומרים ש״אני בעד שירות למי שלא לומדים ברצינות בישיבה״ (ושימו לב לדיוק: ״לומדים ברצינות״. כלומר, לא רק ״לומדים״ אלא גם ״ברצינות״ – ולך תגדיר מהי רצינות). בקרב חסידים וליטאים יש פחות נכונות להצעה הזאת: 24% מהליטאים מסכימים ש״מי שלא לומדים ברצינות בישיבה״ ישרתו, ו-18% מהחסידים מסכימים לה.
אבל כמה – כמה לא לומדים? זה מה ששאלנו: ״מה ההערכה שלך: מקרב כ-60 אלף תלמידי ישיבה, כמה בערך לא לומדים ברצינות בישיבה?״ הנה התשובות. סיכומן: לא מדובר על חצי, וגם לא על רבע. מדובר (לדעת רוב המשיבים בעלי הדעה) על לא יותר מעשרה אחוז. ושימו לב: כאן מדובר על כלל בחורי הישיבות. כלומר, מי שאומרים ״אלף עד שלושת אלפים״, לא מתכוונים למספר הזה מכל מחזור גיוס, הם מתכוונים למספר הזה מכלל הלומדים בכל הגילאים הרלוונטיים. התרגום למחזור גיוס יהיה כמה מאות, לא הרבה יותר. או במקרה מרחיק לכת, מספר קטן מאוד של אלפים. זה בטח לא, כמו שכהן דיווח, ״25% ממחזור הגיוס החרדי… אחוז שצפוי לקפוץ במהלך השנים הקרובות״. מכלל בעלי הדעה (כלומר, אם מזיזים הצידה את כל מי שאומרים ״לא יודעים״), רבע מהחרדים אמרו לנו ״פחות מאלף״, ועוד רבע (23%) אמרו ״עד שלושת אלפים״. משמע: מחצית מהחרדים סבורים שכלל ה״לא לומדים״ הם פחות מ-5% מכלל תלמידי הישיבות (שישים אלף פלוס).
מכאן יגזור כל אחד את מסקנותיו. האם ההנהגה החרדית תסכים ל-25% מכלל הצעירים בגיל גיוס, או אולי מדובר על 25%, ובלבד שמדובר רק במי שלא לומדים, שרוב החרדים סבורים שזה בערך 5%, או אולי, מקסימום, 10%. כמו שכתבנו קודם: שאלת הגיוס היא שאלה עקרונית, אבל גם שאלה מעשית. התנגשות בין שתי הגישות אמורה לבוא אם יתברר שיש תשובה טובה לשאלה המעשית (הקלה במצוקה של צה״ל), שאיננה פותרת את השאלה העקרונית (שוויון בנטל). במקרה כזה, יוכלו חסידי הגישה המעשית לטעון שיותר חשוב לפתור את הבעיה של כוח האדם מאשר להכריע בעניין העקרוני של ״מה חשוב ממה״. אבל – אם יתברר שאין הכרעה עקרונית, ושגם התשובה המעשית מגומגמת – כלומר, יתברר שהפתרון המוצע ישפר רק במעט את מצבו של צה״ל – במקרה כזה נדמה שלא אמור להיות ויכוח. כמובן שיהיה (מסיבה פוליטית). אבל לא אמור להיות.
