לכל אחד מאיתנו יש קווים אדומים, שמסמנים את גבול הנכונות שלנו לסבול קבוצות אידיאולוגיות ופוליטיות אחרות. הסיסמה ההיסטורית ״בלי חרות ומק״י״ סימנה קו אדום כזה. הסיסמה העדכנית ״בלי חרדים וערבים״ מסמנת קו אדום כזה. כמעט אין ישראלים שאין להם קו אדום כלשהו, כלומר, ישראלים שאומרים ״מבחינתנו אפשר עם כולם״. אחד מוכן לכל דבר חוץ מבן גביר. שני מוכן לכל דבר חוץ מהמשותפת. שלישית מוכנה לכל דבר חוץ מהציונות הדתית. וכן הלאה. אפשר לתרגם את זה למספרים.

לדוגמה: 46% מהישראלים אמרו ביום הבחירות שהם לא מוכנים שעוצמה יהודית תהיה בקואליציה. אבל זו עמדה ששותפים לה קודם כל הערבים, אחריהם בוחרי מפלגות האופוזיציה, ורק מעט מבוחרי מפלגות הקואליציה (15%). רוב מקרב הישראלים, 59%, לא רוצים את המשותפת בקואליציה. זה כולל 80% ממצביעי הקואליציה (אם צריך להעריך את המצב האמיתי, זה כולל יותר. חלק מהם פשוט לא טרחו לסמן). זה כולל 56% ממצביעי האופוזיציה. כמעט כל הערבים לא סימנו את המשותפת כמפלגה שהם לא רוצים בקואליציה (4% סימנו). המשותפת היא המפלגה הכי לא רצויה, אם בוחנים את עמדות כלל הציבור. אחריה רע״ם, עוצמה, הציונות הדתית, ש״ס, יהדות התורה, הדמוקרטים. 38% ממצביעי הקואליציה לא רוצים את ישר – הרבה יותר ממצביעי האופוזיציה, 54%, לא רוצים את הליכוד.

השאלה על מפלגות שהישראלים לא רוצים בקואליציה מאפשרת לבחון האם יש בכלל קואליציה שרוב הישראלים יקבלו (ואנחנו מדברים כאן על קואליציית רוב של 61, לא על קואליציית מיעוט, שזמנה יגיע). וזו לא שאלה אחת, אלה בעצם שתיים. שאלה ראשונה: האם יש מצביעים שסך הפסילות שלהם מאפשר קואליציה של 61 מושבים לפי תוצאות הבחירות. שאלה שנייה: האם יש קואליציה כלשהי שרוב הישראלים לא פוסלים. על השאלה הראשונה התשובה חיובית. על השנייה התשובה שלילית. אין צירוף מפלגות שאפשר להרכיב ממנו קואליציה שרוב הישראלים יכולים לתמוך בה. לפחות לא על פי התשובות שניתנו לפני שלושה ימים לשאלת פסילת המפלגות.

איך ישראל הצביעה? בואו לראות את כל הפרטים המעניינים

שתי הערות על הסקר. הראשונה: הוא נערך ביום הבחירות, השיבו עליו כאלף משתתפים. הצוות הקבוע של סקרי המדד לחדשות 13 ביצע את המלאכה, באמצעות פאנל פרוייקט המדגם, סטטנט במגזר הערבי ואסקריא במגזר החרדי. השנייה: הוא שוקלל לאחר הבחירות לפי תוצאות הבחירות בפועל. כלומר, אפשר להניח שלמרות הבעיות שהתגלו בסקרי המנדטים של טרום הבחירות, ובמיוחד בקושי לדייק בשיעור מצביעי הליכוד, התוצאות של הסקר הזה קרובות למדי למציאות כי הן שוקללו על פי הצבעה בפועל ביום הסקר. ובכל זאת, צריך להיות זהירים. יכול להיות שיש גם בסקר הזה זיהוי חסר של עמדות של חלק ממצביעי הליכוד.

מכאן לתחשיב הקואליציות. 72% מהמשיבים אמנם פסלו מפלגות, אבל השאירו מספיק מפלגות לא פסולות כדי להקים מהן קואליציה. ממוצע המנדטים האפשרי לצירוף בניכוי הפסילות הוא 76. כלומר, בממוצע, הישראלים פסלו 44 מנדטים מתוך ה-120. בממוצע הם פסלו חמש מפלגות. הערבים פסלו הכי פחות, והסכימו בממוצע לקבל לקואליציה 86 מנדטים. החרדים פסלו הכי הרבה, והסכימו בממוצע לקבל 71 מנדטים. מצביעי קואליציה ומצביעי אופוזיציה פסלו מספר מאוד דומה של מנדטים – 45 ו-46.

28% מהישראלים פסלו כל כך הרבה מפלגות שלא נשארו להם אפשרויות של 61 מנדטים בשום צירוף. לפי מפלגה. מי שבמיוחד הרבו לפסול הם מצביעי ישראל ביתנו (57% מהם מאפשרים 61; הם פסלו בממוצע 6.2 מפלגות). הבאים בתור כפוסלים הגדולים הם מצביעי הציונות הדתית ועוצמה (61% מהם מאפשרים קואליציה), ואחריהם מצביעי ש”ס ויהדות התורה, שכמו מצביעי עוצמה, גם פוסלים הרבה, וגם נפסלים הרבה. מצביעי הליכוד וישר זהים – 72% מהם מאפשרים קואליציה. המצביעים שפוסלים הכי פחות הם אלה של רע”מ (88% מאפשרים קואליציה), המילואימניקים ועמך שלא עברו את אחוז החסימה, והמשותפת. האחרונים נפסלים אך הרבה פחות פוסלים.

איזה צירופים אפשריים נפוצים במיוחד, בקרב ישראלים שמשאירים מספיק מנדטים לא פסולים? בערך 11% מהציבור מוכנים לקואליציה שתכלול את ישר, ביחד, הדמוקרטים, ישראל ביתינו, רע״מ והמשותפת. קואליציית השינוי פלוס ערבים. 9% מוכנים לקואליציה של כל המפלגות חוץ מהדמוקרטים והמפלגות הערביות. 6% מוכנים לקואליציה של כולם חוץ מעוצמה והציונות הדתית. 5% לכולם, חוץ מהערביות. 4.5% לכולם חוץ מעוצמה, ציונות דתית והליכוד. וכן הלאה. בקרב מצביעי קואליציה הצירוף הנפוץ ביותר (18%) הוא “הכול חוץ מדמוקרטים וערבים”: כלומר ישר, ביחד וביתנו מותרות. הצירוף הבא אחריו של מצביעי קואליציה מתיר גם את הדמוקרטים (9%). בקרב מצביעי האופוזיציה יש צירוף דומיננטי אחד: “רק האופוזיציה”, כולל שתי המפלגות הערביות, עם 21%, שזה פי ארבעה מהצירוף הבא אחריו. 27% מהחרדים יסכימו לגוש הימין פלוס ישר. 29% מהערבים יסכימו לכולם חוץ מעוצמה והציונות הדתית.

כאמור, כל זה במענה לשאלה הראשונה ששאלנו על הנתונים. שאלה שמתייחסת לפסילות של המצביעים עצמם. מכאן לשאלה השנייה שבוחנת, באמצעות אותו סט של נתונים, האם יש קואליציה כלשהי של 61 שאפשר להרכיב שתזכה להסכמה של רוב המצביעים, אחרי שלקחנו בחשבון את שלל הפסילות. התשובה היא לא. אין כזאת. בדקנו אלף צירופי מפלגות שיכולים להוביל לקואליציה של 61, ואם ניקח ברצינות את הפסילות, אף אחת מהקואליציות האלה לא תזכה לרוב של תומכים. הנה שלוש דוגמאות נפוצות.

קואליציה של הליכוד, ישר, ביחד וישראל ביתנו תגיע ל-67 מנדטים. אחוז הישראלים שלא פוסלים אף אחת מארבע המפלגות האלה הוא 35%. כלומר, שני שליש מהישראלים פוסלים לפחות מפלגה אחת מהארבע, מה שאומר שקואליציה כזאת תכלול מבחינתם מפלגה שהם פוסלים. קואליציה של הליכוד, ישר והמפלגות החרדיות תהיה של 61 מנדטים. 28% מהישראלים לא פוסלים אף אחד מארבע המפלגות שנדרשות כדי להרכיב את הקואליציה הזאת. כל השאר פוסלים לפחות אחת מהן. הליכוד, עם ישר, עוצמה והציונות הדתית – זו עוד קואליציה של 61. היא תזכה לתמיכה של 27%.

מה כל זה אומר? מצד אחד ראינו רוב של ישראלים, 72%, שהשאירו מספים מנדטים בקופה כדי להקים קואליציה של 61 שתהיה מקובלת עליהם. מצד שני אנחנו מבינים שה-61 האלה הם צירופים שונים שמתאימים לישראלים שונים בדרכים שונות – אבל אף אחד מהם לא מתאים למספיק ישראלים כדי להביא לרוב שיתמוך בצירוף כלשהו של 61. קואליציית ה-61 שזוכה לתמיכה הגדולה ביותר היא של הליכוד עם ישר, ביחד וישראל ביתנו, וזו קואליציה שמקובלת על שליש בלבד מכלל הישראלים (ובאופן מעניין, על אחוז כמעט סימטרי בשני הגושים, 30% ו-34%). שתי המפלגות הגדולות יחדיו מקובלות על 46% מהציבור. זה המקסימום שאפשר להגיע אליו בתמיכה, אבל הוא לא מספיק ל-61 מנדטים. כל תוספת של מפלגה שמקרבת את הזוג הזה ל-61 שוחקת את התמיכה.

האם אפשר לחלץ מזה מסקנה? כמובן. וזו מסקנה שבמידה רבה הצגנו כבר במהלך מערכת הבחירות: אין רוב שיוכל לצאת מרוצה מתוצאות הבחירות. ובמילים אחרות: כל קואליציה שתוקם על סמך תוצאות הבחירות האלה תותיר יותר ישראלים מאוכזבים ממנה (כי מפלגה שהם פוסלים נכללת בה) מאשר מרוצים ממנה. כמובן, כל זה נכון ליום הסקר, שאחריו אולי חלק מהבוחרים שינו או ישנו את דעתם ויורידו את מספר הפסילות שלהם. או שיתעייפו כל כך מההליך הממושך עד שיחליטו שמוטב להקים קואליציה, כולל מפלגה שמאוד לא רצו, מאשר להיגרר לסיבוב נוסף של בחירות.