א.
קולגה נדיב שלח לי מסר ברביעי שעבר בלילה. ״מקווה שאתה לא נבהל מהתגובות… שולח חיזוק מרחוק״. הופתעתי, וגם שמחתי, לקבל את המסר, אם כי רק בעטיו גיליתי, שהיו ״תגובות״ שעלולות להבהיל, או מחייבות חיזוק.
ב.
בערב יום כיפור, לפני כמה שבועות, עזבתי כמעט את כל הרשתות החברתיות. צעד קטן מאוד לאנושות, אבל צעד לא מבוטל לאדם (יש חשבונות של המדד, של הקיפוד והשועל ושל JPPI, למי שמעוניינים לעקוב אחרי העבודה המקצועית שאני מעורב בה). מאז – יש קצת יותר שקט, ומתבזבז פחות זמן על תגובות שעלולות להבהיל. וזו גמילה קלה. מצד שני, בלי קצת סקרנות אי אפשר. אז בדקתי וגיליתי שכרגיל, מי שלא אוהבים את המספרים שמופיעים בסקר, מניחים שהסוקר אידיוט (אולי זה נכון), או שמי שעושה את החישוב לא יודע מתמטיקה (פרופ׳ דוד שטיינברג יודע מתמטיקה), או שמדובר בקומבינה (כנראה מטעם נתניהו), או שמשהו השתבש (והרי זה תמיד אפשרי). דגמתי כמה תגובות והמשכתי הלאה, כי כאמור, ההחלטה הייתה להתנתק מהרעש הלא מועיל של הרשתות. אבל בכל זאת הספקתי להיתקל, מלבד שלל הטענות שאין טעם להתייחס אליהן, בתמיהה שאולי כדאי לעסוק בה. תמיהה על ״התנודתיות הגדולה״ בסקרים שלנו. יש בהם, מסתבר, יותר מדי קפיצות.
ג.
מי שרוצים להעמיק בהבנת הדרך שבה אנחנו עורכים סקרים, מוזמנים להאזין לשיחה שלי עם פרופ׳ שטיינברג (להערכתי, היא גם תוציא מראש של מי שזה לא יהיה את המחשבה שאולי מדובר בקומבינה. אתם כבר תזהו לבד ששטיינברג הוא לא בדיוק דמות של קומבינטור). בשיחה אנחנו מדברים גם על תנודתיות, ועל דרכים להתמודד איתה, ועל הסיבות לה. באופן כללי, ונדמה לי שגם זה כבר נכתב כאן בעבר, לסוקרים יש אפשרות לצמצם תנודתיות, אבל כל צמצום מחייב הקרבה של נאמנות לסקר הספציפי שמדובר בו. לכן, מדובר בהכרעה שיש בה גם היבט של בחירה אסתטית. אפשר להחליט לחוס על הצופים ולא לטלטל אותם בנתונים מדי מסעירים, שישבשו את דעתם, ואפשר לומר ״שיתמודדו״. ברוב המקרים, סוקרים לא נמצאים לגמרי בקוטב הראשון או לגמרי בשני. הם בוחרים נתיב אמצע שנראה להם נכון. הבחירה שלנו היא לא להגזים בקפיצות, אבל גם לא להגזים ברחמנות על הצופים.
ד.
עכשיו נבדוק את טענת התנודתיות לגופה. הנה סדרת מספרים: 69, 66, 67, 64, 69, 67, 69, 72, 67, 67, 66, 65, 66, 65. האם אתם מזהים כאן תנודתיות רבה? הנתון הנמוך ביותר הוא 64. הגבוה ביותר 72. זה פער משמעותי. אבל רוב גדול מאוד של המספרים הם 65 עד 69. זה כבר פחות תנודתי. עכשיו הביטו בכל המספרים שאחרי ה-72 החריג. כולם בין 67 ל-65. נחשוף את הקלפים: אלה המספרים שמייצגים את גוש מתנגדי נתניהו. כלומר, סך כל המנדטים של מפלגות ״גוש השינוי״ בתוספת המפלגות הערביות מתחילת יולי ועד הסקר האחרון. קצת יותר משלושה חודשים בסך הכל. בשבוע שאחרי סקר ה-72 התקרבנו לרגע שבו הרשימות נסגרו. אז באה ירידה קלה. ומאז רואים יציבות. 66, 65, 66, 65. זו לא תנודתיות.
ה.
נתקדם. הקואליציה היא כמעט תמונת מראה של מי שמתנגדים לקואליציה, אבל לא בדיוק, כי פה ושם נדחפות מפלגות ״בין הגושים״ ומקלקלות את הסימטריה. לכן מתקבלת הסדרה הבאה: 51, 50, 49, 51, 51, 49, 51, 48, 53, 53, 54, 51, 54, 55. הכי נמוך 48. הכי גבוה 55. זה פער משמעותי. מצד שני, מאז סגירת הרשימות הסדרה היא 53, 54, 51, 54, 55. וזה משקף עליה קבועה ואיטית לעומת מה שהיה לפני סגירת הרשימות. עלייה שאנחנו רואים לה עוד כמה אינדיקציות (כמו שאלת ההתאמה לראשות הממשלה). ומה עם הנתון החריג של 51? זה נתון שהתקבל בשבוע שבו המפלגה של הנדל וזליכה עברה את אחוז החסימה בסקר שלנו, והעבירה מנדטים מגוש הקואליציה לגוש האמצע. ובמילים אחרות: התנודתיות לא משמעותית במיוחד, ובדרך כלל יש לה סיבה שאפשר לזהות.
ו.
נתקדם עוד – ורק כדי שיהיה ברור: זה לא ניסיון להתכתש, או לטעון שאנחנו יודעים משהו שאחרים לא יודעים. ייתכן בהחלט שבסיכום מערכת הבחירות יסתבר שסוקר אחר עשה עבודה טובה יותר מאיתנו, או דייק יותר מאיתנו, אם בזכות מזל, אם בזכות יכולת מקצועית. אנחנו בסך הכל עושים כמיטב יכולתנו. אז למה לכתוב? כי אנחנו חושבים שמוטב להסביר מאשר להסתיר. העבודה שלנו אינה מעשה קסמים. היא מעשה מרכבה מחושב, זהיר, מוגבל. הבנת העקרונות והמגבלות תעשה גם את צרכני הסקרים חכמים יותר, ואולי תאפשר להם לקרוא את הסקרים בצורה טובה יותר.
אז נתקדם. המפלגות הערביות. 11, 9, 11, 9, 11, 11, 10, 15, 14, 14, 14, 13, 14, 15. זו סדרה שמסבירה את עצמה. אין ממש תנודתיות. יש 9 עד 11, ואחר כך קפיצה. מתי באה הקפיצה? כאשר נוצר האיחוד המשולש של הרשימה המשותפת. המפלגות הערביות התנדנדו בסביבות ה-10, ועלו לכיוון ה-15. לא בטוח שזו העלייה הסופית. השבוע הן היו על גבול ה-16. כחמישית מאוכלוסיית ישראל היא אוכלוסייה ערבית. אם שיעור ההצבעה בחברה הערבית יהיה גבוה, התקרה המקסימלית הרבה יותר גבוהה מ-15 מנדטים.
ז.
נתקדם. מה עם ״גוש השינוי״? הוא תלוי כמובן בגושים האחרים. כמה הערבים מתחזקים. כמה הקואליציה חלשה או חזקה. והאם יש מפלגה בין הגושים שגם אליה עוברים מנדטים. בגלל התלות של הגוש בכל הגורמים הללו, התנודתיות שלו באמת קצת יותר גדולה. או זאת לפחות ההרגשה. אז הנה: 58, 57, 56, 55, 58, 56, 59, 57, 53, 53, 52, 52, 52, 50. נו, מה רואים כאן? תמונה לא כל כך מסתורית, ודי בהירה. גוש שהיה פעמיים 58, פעמיים 57, פעמיים 56, פעם אחת 59 ופעם אחת 55. ואז ירד. מתי בדיוק? אתם יודעים מתי. כשהרשימות נסגרו. מאז, הוא בירידה איטית. פעמיים 53. שלוש פעמים 52. והשבוע 50. אולי יתברר שזו תוצאה קצת חריגה. אולי יתברר שיש כאן מגמה.
ח.
עכשיו למפלגות הקטנות, שעולות ויורדות סביב אחוז החסימה. אלה מפלגות שנפח השיחה עליהן עומד ביחס הפוך לגודלן, מסיבה ברורה. אולי הן יעברו את אחוז החסימה, ואולי לא. ביחד – המפלגות של הנדל-זליכה ושל וינטר מגלמות מצב של אי ודאות שיכול להשפיע על חלוקה של אפילו 10 מנדטים. המון. על המפלגות האלה כתבנו כבר לא מעט. אז לא נחזור על הכל. אבל כן נאמר מראש: אין לנו תשובה על שאלה כמו ״למה אצלכם הוא לא עובר ואצל מנו גבע כן״, או ״למה אצל דודי חסיד הוא לא עובר ואצלכם כן״. התשובה היחידה היא: כי כך יצא. לגבע וחסיד יש ניסיון וכישורים וידע. אפשר לסמוך עליהם שהסקרים שלהם משקפים את מה שהמדגם שלהם העלה. אנחנו עורכים את הסקר שלנו, ומשקפים לציבור את מה שהמדגם שלנו מעלה. כמה הפערים גדולים? בואו ניקח דוגמה בולטת שקל איתה, כי האחוזים לפנינו. בסקר הקודם של גבע, וינטר קיבל פחות משני אחוזים. אצלנו הוא קרוב יותר לחמישה אחוזים. פער של שלושה-ארבעה אחוזים בסקר הוא בוודאי בעל משמעות שלושה שבועות לפני הבחירות, אבל הוא אפשרי בהחלט במקרה של שני סקרים נפרדים, ששניהם נעשים לפי כל הכללים ומחושבים בצורה סבירה והגונה. בממוצע המשוקלל של כלל הסקרים באתר המדד, המפלגה של וינטר עומדת על 3.2. מה זה אומר? שזו מפלגה שבהחלט ייתכן שלא תעבור את אחוז החסימה. ואת זה אנחנו אומרים למרות שבסקר שלנו היא כן עברה את אחוז החסימה, לא רק השבוע אלא גם בשבוע שעבר. אצלנו כן – אצל אחרים לא – אצל עוד אחרים, בימים הקרובים, מי יודע. היא מתנדנדת, וכמו שאמרתי לאחרונה על עוד מפלגה, שעברה ואז לא עברה, זה לא באג בסקר זה פיצ׳ר במציאות. מפלגה מתנדנדת – מתנדנדת.
האזינו: דוד שטיינברג, אפשר להאמין לסקרי הבחירות?
ט.
הביטו בגרף המצורף. אם אתם רוצים להבין את המצב באופן שמספק פחות כותרות דרמטיות ויותר רגישות ודיוק, נסו להבין מה רואים בו. לקחנו את חמשת הסקרים האחרונים – אלה שנערכו אחרי סגירת הרשימות (כי כמו שראינו, מאז יש הרבה יותר יציבות). מתחנו קו שמראה לכל מפלגה את התנודה שלה בחמשת השבועות האלה במדידה של אחוזים (לא להתבלבל עם מנדטים). דוגמה: הדמוקרטים קיבלו בסקר שלנו בין 7.5% ל-8.7%. הממוצע של חמשת הסקרים, 8.1%. יש רשימות שהדגימה שלהן היתה פחות תנודתית, יש שיותר תנודתית. מה שאתם רואים כאן אינו בהכרח התוצאה הסופית שממנה גזרנו את תחזית המנדטים (כי התחזית כוללת גם מרכיבים של צמצום תנודתיות). מה שאתם רואים הוא את האופן שבו על פני כמה סקרים מפלגות זזות על ציר כלשהו של תוצאות. לפעמים זו מגמה: מפלגה מתחילה ברמת תמיכה מסויימת ובהדרגה עולה או יורדת ברציפות. אבל לעיתים קרובות זו לא מגמה – ואם כן, לא מגמה רצופה. מפלגה מקבלת תוצאה אחת בשבוע אחד, וקצת אחרת בשבוע שאחריו, ובמגמה ברורה אפשר להבחין רק אחרי כמה תוצאות.
י.
אז תנודתי או לא?
מצביעים כמעט אינם חוצים את הקו בין הגושים. ברוב הרשימות השינויים משבוע לשבוע, עלייה או ירידה של נקודה עד שתיים, אינם גדולים ממה שמדגם בגודל הזה מייצר גם כשאיש לא משנה את דעתו. זה מה שאנחנו מכנים ״רעש״. תזוזה שבועית של מנדט או שניים לרשימה בודדת אינה עדות לשינוי משמעותי. גם הירידה של ישר בחודש האחרון היא בשלב הזה יותר רעש ממגמה. הכיוון של שחיקה בכוחה של האופוזיציה הציונית נראה עקבי, אבל גם זו עדיין לא מגמה לגמרי מבוססת. דבר אחד נראה כמו מגמה ולא כמו רעש: העלייה של הליכוד, ואיתה העלייה של גוש הקואליציה מ-39.6% ל-43.8%. אבל אפילו זה עוד לא נאמר בוודאות. גם השבוע יהיה סקר.
יא.
מישהו שלח לי פוסט ארוך, ומסמך ארוך לא פחות, של פרופ׳ מיכאל גלעד, שבו יש התייחסות (מכובדת ומנומסת) לסקר שלנו. לא אסביר בפירוט את מה שניסה לעשות, אבל טענתו הייתה ש״בגלל שסוקרי ערוץ 13 מדווחים בצורה שקופה את האחוזים הגולמיים שהם מקבלים, יכולתי להדביק את הנתונים שלהם לנתונים שאספתי, ולראות איך החלטות סבירות שונות מביאות לחלוקות מנדטים שונות״.
זו טענה לא נכונה. כלומר – היא לגמרי נכונה במובן הטכני. גלעד יכול לקחת אחוזים גולמיים ולעשות איתם איזה חישוב שהוא רוצה, סביר או לא סביר בעיניו. אבל אם נוצר רושם שהוא יכול לעשות בעזרתם הדמיה שמאפשרת להבין מה אנחנו עושים – זה כבר לא נכון. ומכיוון שגלעד כתב עלי באותו שרשור גם את המשפט ״והוא עובד עם פרופ’ שטיינברג שמבין הרבה יותר ממני בנושאים הללו״ – אתלה באותו אילן גבוה (שטיינברג) ואצטט אותו עצמו: ״ללא מידע על איך אנחנו משקללים, אי אפשר לשחזר את התחזיות מהנתונים הגולמיים״.
יב.
פרופ׳ גלעד, שכל מה שקראתי עליו מעיד שהוא איש מקצוע מצויין בתחומו, עשה דבר שעוד כל מיני מבקרים מטעם עצמם של איכות הסקרים משתעשעים בו. במקום לשמוע מה אומרים הסוקרים, להניח שהם עושים כמיטב יכולתם, ולהניח שהם המומחים בתחומם (מה שנכון ברוב גדול של המקרים), האזרחים המודאגים האלה מנסים לעשות בעצמם עבודה שפשוט אי אפשר לעשות בכלים שיש להם. חשדנות היא מצב פסיכולוגי קשה. כדאי לחפש לה מרפא רלבנטי. זה לא המרפא הרלבנטי.
חשדנות היא ההסבר היחיד לתופעה המשונה הזאת. אנחנו לא רואים תופעה דומה במקומות אחרים: נכנסתם למוסך, תיקנו לכם את המכונית, הרי לא תלכו לבדוק אם המוסכניק סובב כל בורג בצורה נכונה. נכנסתם למסעדה, הגישו לכם מרק, הרי לא תלכו למטבח ותבקשו להריח כל תבלין, ולבדוק האם מה שהטבח אומר שהגישו לכם (מרק דלעת) אכן עשוי ממה שהוא אמור להיות עשוי ממנו (דלעת). אבל את הסקרים יש מי שמנסים לבדוק. ואת הבדיקה הם מבצעים כאשר אין להם את האמצעים לבצע אותה. הם מנסים לבשל מרק דלעת כמו הטבח, כשאין להם דלעת. הם מנסים לתקן את הרכב, כשאין להם את הברגים המתאימים.
אין כאן טענה שלבודקים ולמבקרים חסרים כשרון או של חוכמה. כל אחד יכול להזמין סקר. כל אחד יכול ללמוד להיות סוקר. כל אחד יכול לחשוב שמשהו ״נראה לו״ או ״לא נראה לו״, ״הגיוני״ או ״לא הגיוני״ בעיניו. אלא ש… אף אחד לא יכול לבדוק סקר שכבר נעשה, אם אין בידיו נתונים מלאים על אופן הדגימה ודרכי השקלול. כמובן, מי שרוצה, יכול להמשיך לנסות. אבל באמת שחבל על הזמן.
