המספרים שוב מדברים. רוב הישראלים חושבים שהשקט – הדבר הזה שיש מי שקוראים לו ״סוף המלחמה״ – יימשך לא יותר מכמה חודשים. למעשה, שליש מהישראלים אומרים ״כמה שבועות״, ועוד חמישית אומרים ״כמה חודשים״, ועוד עשירית אומרים שהם לא יודעים, מה שמשאיר רק קצת יותר משליש שחושבים שהשקט יחזיק לשנה, או שנתיים, או יותר. ובמילים אחרות: ככל שמדובר במה שחושב הציבור, כדאי לשמור את המקלטים פתוחים ומצויידים. ככל שמדובר במה שחושב הציבור, הקפיצה האינסטינקטיבית למשמע אופנוע חולף – האם זו אזעקה? – איננה טיק עצבני של פוסט טראומה, אלא תגובה נורמלית לגמרי, מותאמת לציפיות. בקרוב שוב תהיה מלחמה. כך שיש טעם לקפוץ למשמע אופנוע. כי אולי בקרוב זו באמת תהיה אזעקה.
הסקר החודשי של JPPI (כרגיל, בביצוע המדד ואפקאר) מסכם את המלחמה, שאולי עוד אין טעם לסכם. אם המלחמה תתחדש עוד כמה שבועות, או חודשים, לא נספור את מה שיבוא כמלחמה חדשה, אלא כהמשך של אותה מלחמה – המלחמה שאין לה שם (הציבור, וגם זה נמצא בסקר, לא מתחבר ל״מלחמת התקומה״ שקבעה הממשלה). והשאלה שיש לשאול בעקבות הסקר הזה, שכל אחת מהתשובות לה מטרידה, אם כי בצורה קצת אחרת, היא: מדוע רובנו חושבים שהשקט לא יחזיק מעמד?
אפשרות אחת היא שקשה לנו לדמיין את החיים בלי מלחמה. כל כך התרגלנו, כל כך הורגלנו, שאנחנו מסרבים להרפות, לחזור לשגרה. כמובן, שגרה ישראלית היא תמיד שגרה שסכנת מלחמה מרחפת מעליה. אבל היא איננה שגרה שבה הנחת המוצא היא של מלחמה בתוך כמה שבועות או חודשים.
אפשרות שנייה היא שאנחנו פשוט ראליים. הנשיא דונלד טראמפ, שלישראלים יש בו אמון, אבל לא בלתי מוגבל, יכול להניח שהמלחמה נגמרה ועוד רגע פורץ השלום. הוא מארח את נשיא סוריה, הוא מארח את מנהיג סעודיה. הוא עובד על שלום. של אמיצים, או של עסקים. בינתיים, הישראלים מביטים בלבנון – ומתקשים לזהות שלום. הם מזהים את חיזבאללה מתחמש מחדש, חוזר לסורו, מנצל את הרגיעה. הם מזהים את המנהיגות הישראלית שמגלה סימני עצבנות, חוזרת ומאיימת, הם מזהים את המטוסים יוצאים לגיחות שהולכות ומתרבות. בלבנון יש פוטנציאל להתלקחות.
הם מביטים גם על איראן. גם ממנה עולים קולות של סכנה. איראן יצאה חבולה מסיבוב של קרבות, אבל לאף אחד אין אשליה שבזאת הסתיימה החתירה שלה לתוכנית צבאית גרעינית פעילה ומאיימת. למעשה, המצב היום מסובך עוד יותר מבעבר. פעם אפשר היה להשתעשע בתקווה (מסוכנת) שכאשר איראן תשיג את מבוקשה היא לא תפתח במלחמה נגד ישראל. היום כבר אין תקווה כזאת. אם לאיראן תהיה אפשרות לנקום בישראל על המכה שספגה באביב שעבר, היא בלי ספק תעשה את זה. כך שאין ברירה אלא למנוע ממנה אפשרות כזאת. מה שעשוי לחייב את ישראל להכות שוב, אולי בהקדם.
ישראלים מביטים גם על עזה. ומה שהם רואים מביא אותם להציע תחזית רחוקה למדי מכוונת המשוררים שכתבו את הסכם הפסקת האש. רבע מהם סבורים שחמאס ימשיך לשלוט בעזה. עוד כמעט שליש מהם בוחרים באפשרות, שגם היא הוצעה בסקר, ״להערכתי לחמאס יהיה חלק משמעותי בשלטון בעזה״. שזה כמעט אותו דבר, רק בנוסח מנומס יותר. רק 16% אומרים שלחמאס ״לא יהיה שום חלק בשלטון בעזה״. מקרב היהודים – 14%. ובמילים פשוטות, רוב הישראלים, יהודים וערבים, מניחים שההבטחות שפוזרו עם קבלת הסכם הפסקת האש, והסעיפים המפורשים שמופיעים בתוכנית הנשיא טראמפ, הם לא יותר משגרה מזרח תיכונית. נלחמים, מתעייפים, מבטיחים, חותמים, מפרים, חוזרים להילחם. כך עם חיזבאללה בלבנון, כך עם חמאס בעזה. ניירות הם ניירות – מציאות היא מציאות.
בואו לראות את מודל הבחירות החדש של המדד
ולא – הישראלים לא חושבים שהממשלה טעתה כאשר קיבלה את תוכנית טראמפ. לכאורה, זה מה שהיו אמורים לחשוב, אם הם מניחים שהסעיף החשוב ביותר שלה, או השני הכי חשוב אחרי החזרת החטופים, לא יתקיים. אבל רובם אומרים שטוב עשתה הממשלה כאשר קיבלה את תוכנית טראמפ. למה טוב? גם על זה יש תשובה מעניינת. שליש מהישראלים חושבים שהתוכנית טובה. שטראמפ רקם חלום שאפשר להגשים, אם לא באופן מלא לפחות באופן מספק, שמצדיק את ההסכמה. אבל רוב הישראלים – 55% – אומרים שצריך היה לקבל את התוכנית לא משום שהיא טובה אלא משום שלא היתה ברירה. טראמפ דרש, תבע, לחץ, ואי אפשר היה לסרב.
האם יש קבוצה שחושבת שהתוכנית טובה, ואחרת שחושבת שלא? התשובה היא לא. תומכי שמאל, מרכז וימין אומרים בערך באותו שיעור שהתוכנית טובה (כשליש). וכן, בימין יש שיעור קצת גדול יותר של מי שאומרים שצריך היה לדחות אותה. אבל זה שיעור קטן, כעשירית. גם הימין, נחרץ ככל שיהיה – או נחוש ככל שיהיה (כחמישית מהמזדהים כימין אומרים ש״נחישות״ היא הרגש העיקרי שלהם כרגע) – מבין שנחרצות לחוד והחיים לחוד. לקצת פחות משליש מהמזדהים כימין יש ״אמון רב״ בנשיא טראמפ. לרוב הימין – ובעצם לרוב הציבור כולו – יש ״אמון מסויים״ בטארמפ. וזה למרות הסכמה כללית של רבים מאוד בציבור, ושל רוב בימין, שטראמפ הוא הנשיא ״הכי ידידותי אי פעם״.
כלומר – מצד אחד, הכי ידידותי. מצד שני – אמון מסויים. זה מה שנקרא להתאים את הציפיות למציאות. גם מהכי ידידותי, יש גבול למה שאפשר לצפות.
צפו והאזינו: יצחק ומייק הרצוג, ציונות היא גזענות?
