איך המלחמה תיגמר? שלושה תסריטים

ביום ראשון צייץ נסים ניקולאס טאלב – המחבר הנודע של ״הברבור השחור״ – דבר קצת מרושע, קצת עוין, וקצת מטריד משום שיש בו מידה של צדק: ״לפני חמישה עשורים, גם בנימין סדאם זלזל באיראנים ובמשך הזמן שיידרש כדי לסיים את המלחמה שהוא עצמו החל״.

ובתרגום לעברית פחות עוינת: כשסדאם חוסיין יצא למלחמה נגד איראן בתחילת שנות ה־80 – מלחמת איראן־עיראק – גם הוא קיווה להישג מהיר. אבל המלחמה נמשכה כמעט עשור, כי האיראנים לא נכנעים בקלות. תהיה זו טעות קשה מצד ראש הממשלה נתניהו (שהשוואה בינו לבין סדאם היא כמובן סתם טיפשות), או מצד כל גורם אחר, לבלבל בין הצלחה טקטית מהירה – דרמטית ככל שתהיה – לבין ניצחון אסטרטגי.

ישראל הדהימה את העולם בביצועיה. היא הוכיחה, שוב, שהיא יודעת ליזום פעולות יצירתיות, נועזות, עמוק באיראן. מי שלא מתרשם – כדאי שיביט שוב. חיל האוויר עושה בשמי איראן כרצונו, אלפי קילומטרים מחופי ישראל. המוסד פועל בתוך איראן, ומצליח להנחית מכות קטלניות על בכירי מערכת הביטחון שלה. נכון, גם ישראל חטפה. ערים ישראליות ספגו אש. אבל אם מותר להיות כנים, ומבלי להקל ראש חלילה בכאב, באבדות, בנפגעים, המכה הנגדית שספגה ישראל, בינתיים, לא הייתה קשה כפי שנאמר שתהיה, או כפי שציפינו שתהיה. זו מכה כואבת, אך נסבלת. אנחנו יכולים לעמוד בזה, אם זה המחיר… בעצם, המחיר למה?

בעודנו חוגגים את ההצלחות המבצעיות (וגם למורל גבוה, ולתחושת מסוגלות לאומית יש חשיבות), ראוי לשאול מהו היעד האסטרטגי שישראל מנסה להשיג, ומה סיכוייה להשיג אותו? כתשובה לזה, אפשר לצייר שלושה תסריטים עיקריים:

תסריט ראשון: ישראל תמשיך להכות באיראן, ובשלב מסוים – מסיבה כלשהי, ובאופן כלשהו – גם ארה״ב תצטרף למערכה. במאמץ משותף ניתן יהיה אולי להחזיר את תוכנית הגרעין האיראנית כמה שנים לאחור. ואז תוצע לאיראן עסקה: קבלו או דחו. כך או כך, יהיה קשה לסמוך על קיום הבטחות מצד המשטר – כי הסיבות העמוקות שבגללן איראן רוצה בגרעין לא נעלמו. למעשה, ההפסד בשדה הקרב רק מחזק אותן. אבל הסדר כזה, מפוקח ומושגח, יהיה הישג שישראל יכולה להיות מרוצה ממנו.

תסריט שני: ישראל נותרת לבדה. במקרה כזה היא תיאלץ לנהל מלחמה מתמשכת, מתישה, ללא סוף נראה לעין. בכל פעם שאיראן תנסה לחדש את תוכנית הגרעין, או למלא מחדש את מאגרי הטילים, או לשקם את מערכות ההגנה האווירית – ישראל תצטרך לשוב ולתקוף. המחיר יהיה כבד – בכסף, בנפש, בשגרה. אולי אי אפשר להימנע מהמחיר הזה, כי האלטרנטיבה גרועה יותר, אבל זהו מחיר שילך ויכביד. מטבע הדברים, הציבור יאבד סבלנות. את המחיר הוא ירגיש כל יום. את הסכנה העתידית ייאלץ לדמיין. מבחינה פסיכולוגית, תשלום במזומן גובר על איום תיאורטי. זאת הסיבה שבגללה רוב המדינות נמנעות מיציאה למלחמות מנע. וכאשר הן כן יוצאות אליהן – לעיתים קרובות הן מתחרטות.

תסריט שלישי: ישראל חותרת לשינוי משטר. קשה לומר את זה בקול, אבל אם נשאל את השאלה בכנות – זו התשובה שנקבל. למה? כי זהו התסריט היחיד שניתן לדמיין שיש לו סוף ברור וטוב. אם המשטר האיראני יפול, ויוחלף בשלטון חדש – כזה שיוכל לייחס את התבוסה הצבאית לקודמו – אולי יהיה אפשר להגיע להסכם חדש, ארוך טווח, שיסלק את סכנת הגרעין.

לא קל לחזות את האירועים השנה, אבל תחרות תחזית האירועים של המדד נמשכת – ואולי זה הזמן להצטרף

שינוי משטר – זה מצלצל מוכר? זה לא דומה למבצע החיסול של הכור בעיראק תחת מנחם בגין. זה לא דומה למבצע חיסול הכור הסורי תחת אהוד אולמרט. אז לא דובר על הפלת המשטר. אז המבצע היה נקודתי. ממריאים, מפציצים, נוחתים. עכשיו המבצע אינו נקודתי. הוא מזכיר יותר את מה שעשתה ארה״ב בעיראק בשנות האלפיים, רק בלי פלישה קרקעית. מבצע שביסודו שאיפות מרחיקות לכת לשינוי האסטרטגיה של מדינה אחרת, או לשינוי המשטר של מדינה אחרת.

בעיראק זה הצליח. או חצי הצליח. המשטר הוחלף, וכבר אינו איום על שאר העולם. אבל המחיר היה עצום, בדם ובכסף. והיו לו גם תוצאות פחות צפויות, כמו ההתחזקות המטרידה של איראן. למעשה, המחיר היה כל כך גדול, שאמריקה איבדה את התיאבון למלחמות מנע, מוצדקות ככל שיהיו, לשנים ארוכות. כך שמצד אחד, האינסטינקט הוא לדחוק בהנהגה הישראלית לא לסמן את חילופי המשטר כמטרה שאנחנו חותרים אליה. זו מטרה שלא עונה על הנוסחה שמציע ג׳ון לואיס גדיס בספר ״על אסטרטגיית על״ של תואם בין אמצעים לבין מטרות. ומצד שני – איזו אפשרות אחרת תוביל להסדר יציב, שלא יכפה על ישראל להמשיך במלחמה אינסופית מול איראן? לא בטוח שיש אפשרות כזאת. בשבוע של הצלחות גדולות, של התפעלות גדולה, זו מחשבה מטרידה.